|
חייך - אכלת אותה / רפי זברגרבבא קמא דף כ"ח
הרקע
אנו ממשיכים לדון בנושא של ''עביד איניש דיניה לנפשיה'' הנושא
כידוע, בעל שדה חייב להשאיר ''פאה'' לעניים בצד שדהו. ''פאה'' משמעותה ''צד'', כלומר חובה להשאיר צד אחד בכל שדה, בו לא קוצרים את התבואה [או כל גידול אחר] כדי שהעניים יוכלו לגשת בעצמם ולקצור לעצמם את התבואה. אומרת התוספתא במסכת פאה (פרק ב' משנה ה'): בעל הבית שהניח פאה מצד אחד, ובאו עניים ונטלו מצד אחר – זה וזה פאה. מסיקה הגמרא ממשנה זו, כי ''לא ניתן לעשות דין לעצמו'', שהרי אם כן – היה על בעל הבית ''לקחת מקל'' ולהפנות את העניים עם מקלו לצד שני של שדהו, על מנת שייקחו אך ורק משם את הפאה.
עונה הגמרא, אין להסיק מכאן מסקנה זו, אלא ניתן להסביר את כוונת המשנה זה וזה פאה – לכל צד יש דין פאה ''לפוטרן מן המעשר''. הגמרא מתכוונת לדין הפוטר את הפאה מהפרשת תרומות ומעשרות. כידוע, כל בעל השדה מחויב להפריש מהיבול שלו תרומות ומעשרות (לכהנים, ללויים, לעניים ועוד), אך מתוך החלק המופרש לעניים מדין ''פאה'' אין הוא מחויב להפריש תרומות ומעשרות. לאור זאת, אומרת הגמרא, שהדין זה וזה פאה בא ללמד אותנו, ששתי הפאות, זו שבעל השדה הפריש, וזו שהעניים ''החליטו'' לקחת ממנו – שני החלקים הללו פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות. מהו המסר?
להלכה נפסק כמו ההבנה הראשונית שלנו בתוספתא, שאם בעל השדה השאיר פאה בצד אחד, ובאו העניים ולקחו פאה מן הצד השני, הרי שני הצדדים הללו נחשבים לפאה ושייכים לעניים (פרק ב' מהלכות מתנות עניים, הלכה י''ג). |