גנב מול גזלן / רפי זברגר
בבא קמא דף ע"ט
הרקע
הגמרא דנה בעמוד ב' בהבדלים בין גנב לגזלן. בעיקרון, גנב אינו מעוניין שיראו אותו בעת מעשה הגניבה, כפי שהגמרא מגדירה: כיוון דקא מטמרי מנייהו – גנב הוא. כלומר, אם הגנב ''מתחבא'', מנסה להסתתר, עושה מאמצים שלא יגלוהו – מוגדר כגנב. לשאלת הגמרא: גזלן היכי דמי? כלומר, איזו מציאות לדוגמא צריכה להיות כדי להגדיר אדם כגזלן? על שאלה זו ישנן שתי תשובות בגמרא:
• רבי אבהו: כגון בניהו בן יהוידע, שנאמר: וַיִּגְזֹל אֶת-הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי, וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ (שמואל ב', כ''ג, כ''א)
• רבי יוחנן: כגון בעלי שכם שנאמר: וַיָּשִׂימוּ לוֹ בַעֲלֵי שְׁכֶם מְאָרְבִים עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים, וַיִּגְזְלוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּדָּרֶךְ (שופטים, ט', כ''ה)
רבי אבהו לא למד מהפסוק של רבי יוחנן, כיוון ששם הם התחבאו, ולכן, זה יותר דומה לגניבה מאשר לגזלה.
רבי יוחנן עונה על כך: התחבאו כדי שאנשים אחרים לא יברחו מהם, אבל באמת – הם לא פחדו מבעל החפצים.
לשתי השיטות אנו למדים, יש אותו עיקרון – אם הגזלן אינו פוחד, אינו מתחבא במעשה הגזלה שלו, הריהו מוגדר כגזלן
הנושא
שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? כידוע, אנו עוסקים כבר דפים רבים בדיני קנסות של גנב, המחויב לשלם כפל בכל גנבה שלא באו עדים והעידו נגדו, או פי ארבעה וחמשה, כאשר מכר או טבח [שחט] שור או שה. כל הדינים הללו, שייכים אך ורק לגנב, אשר גונב בסתר. אם אדם גוזל בגלוי – מחויב להחזיר אך ורק את הקרן [שווי הגזלה] ללא תוספות. אם כן, שואלים התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי רבם, מדוע? מה הסיבה להבדל ההלכתי הברור בין גנב לגזלן, ומדוע גם גזלן אינו מתחייב בקנסות אלו כמו גנב?
ענה להם רבן יוחנן בן זכאי: זה [גזלן] השווה כבוד עבד [בעל החפץ] לכבוד קונו [הקב''ה], וזה [הגנב] לא השווה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול, עשה עין של מטה [בלשון ''נקיה'': הכוונה ''לעין'' של הקב''ה] כאילו אינה רואה, ואוזן של מטה, [כנ''ל לגבי ''אוזנו'' של הקב''ה] כאילו אינה שומעת. כלומר, הגנב כביכול ''ממעיט'' מהיכולות של הקב''ה, וכביכול טוען כי הקב''ה אינו ''רואה'' ואינו ''שומע'' מה שקורה בארץ, בעובדה שהוא מסתתר רק מעיניו של בעל החפץ, ולא מסתתר ''מעינו ואוזניו'' של הקב''ה – על כך מגיע לו קנס של כפל, או של ארבעה וחמשה.
מהו המסר?
למדנו היום, שעבירות המוגדרות בתורה, עדיף לעשותם בגלוי, או אז משווים כבוד עבד לכבוד קונו.
מה הדין ב"עבירות ארציות''? למשל, אם הורה מחייב את ילדו לעשות דבר מה, או לחילופין, אוסר עליו לעשות פעולה, שאינה ''כתובה בתורה''. במקרים אלו, לא שייך ''כבוד קונו'', ולא שייך לומר שהקב''ה ''רואה ושומע'' גם דברים המתרחשים בארץ. להורה אין רדאר היכול לראות או לשמוע דברים הנעשים שלא בידיעתו ושלא בנוכחותו.
האם גם אז עדיף לעבור על העבירה בגלוי מאשר בסתר?
לעניות דעתי, בעבירות אלו, העדיפות משתנה. אם כבר עוברים על העבירה, דווקא כדאי ורצוי לעשותה בסתר ולא בגלוי. שהרי, ילד העובר על צווי הוריו בגלוי לעיניהם, הריהו הוא ''מעיז פנים'' וכביכול אומר להם: אני ''לא שם עליכם'', ''לא אכפת לי כלל וכלל מה אתם אומרים'', ''אני מצפצף עליכם". לעומת זאת, אם הילד עובר על העבירה בסתר, הרי כביכול, "חש מורא ופחד" מהוריו, ואין הוא רוצה להכעיסם, או להקניטם, ולכן עובר על העבירה בסתר.
להבנה זו יש משמעות מעשית ''כבידה''. אם נודע להורים על מעשה עבירה של ילדיהם, כיצד עליהם לנהוג? האם ''לעשות רעש וצילצולים'' עד כדי שהילדים עלולים בסופו של דבר ''לעשות דווקא'' ובפעם הבאה לבצע את העבירה בגלוי ובעזות מצח, או שמא, לנסות לשוחח על כך בשקט ובמתינות, להבהיר לילד כי ''נודע לנו'' על העבירה, אך אנו ''מבינים'' כי ''נסיבות שונות'' גרמו למעשה העבירה, ומקווים ביחד איתו לנסות למצוא דרכים כיצד להתגבר, ובפעם הבאה להשתדל למנוע את מעשה העבירה.
לאור התובנות לעיל, אין ספק כי האפשרות השנייה עדיפה עשרת מונים.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]
