וְזֹאת לִיהוּדָה
סוטה ז ע"ב
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב: (דברים לג, ו) יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת... (שם ז) וְזֹאת לִיהוּדָה? כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון (רש"י בבא קמא צ"ב: מפני נידוי דקאמר ליה ליעקב אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך כל הימים), עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה? יהודה. וזאת ליהודה?! (וכי כך ראוי שיעשה לו?!) מיד - שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה! על איבריה לשפא (רש"י: נכנס כל עצם ונתחבר למקומו); לא הוה קא מעיילין ליה למתיבתא דרקיעא, וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ. לא הוה קא ידע משקל ומטרח בשמעתא בהדי רבנן, יָדָיו רָב לוֹ. לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא, וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה".
הדברים מרומזים בטעמי המקרא: וְזֹ֣את לִֽיהוּדָה֮ – מונח זרקא – עצמותיו מונחות היו זרוקות בארון. משום "דזרק את עצמו מלהונח בתוך עם סגולה", כדרשת הגר"א על תחילת פרשת ויגש על פי דברי רש"י.
וַיֹּאמַר֒ – סגול – כיון שהתפלל עליו משה חזרה כל עצם למקומה בפרק – בשקע של העצם שממולה, כצורת הטעם סגול שהוא נקודה אחת על גבי הרווח שבין שתי נקודות.
