יין כקרבן וכפוליגרף / חנן חריף

בבא בתרא צז ע"א - צח ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

דפי השבוע עוסקים בהרבה עניינים הקשורים ביין: דיני ממכר יין, יין שהחמיץ, סוגי יין הראויים לקידוש, הברכות על יין ועל דברים הקשורים בו, ועוד. היין הינו 'אביזר' הכרחי בטקסים דתיים רבים - ברית מילה, נישואין, קידוש, הבדלה וכן – ניסוכו על גבי המזבח. למעשה, בקידוש על היין יש ביטוי למעין המשכיות של תפקיד היין במקדש, כפי שמציין התלמוד: "אמר רב זוטרא בר טוביא, אמר רב: 'אין אומרים קידוש היום אלא על יין הראוי ל[ה]ינסך על גבי המזבח'". הדיון שנלווה לקביעה זו בניסיון לברר את משמעותה הספציפית הסתכם בשתי אפשרויות: א. האיסור לקדש על יין "שריחו רע", ב. האיסור לקדש על יין ששהה מגולה ויש חשש שנחש הטיל בו את ארסו – וזאת גם אם היין עבר סינון המבטל את גורם הסכנה. הנימוק הרשמי לאיסור לקדש על יין שכזה, בשני המקרים, לקוח מדברי הנביא מלאכי (א, ח) שנקראו בבתי הכנסת בשבת שעברה. מלאכי נוזף בכהנים על חילול שם ה' בדרך עבודתם במקדש, מתייחס לקרבנות בזויים שהוקרבו על ידם, ושואל רטורית - "הקריבהו נא לפחתך, הירצך"?! הפחה הוא נציג הממשל הפרסי, במקרה שלנו – באזור יהודה, הוא 'פחוות יהוד'. לפחה, רומז מלאכי, לא הייתם מעיזים להגיש מנחה כזו, ועל מזבח ה' אתם מקריבים: גזול, עיוור פיסח וחולה?!

בדברי התלמוד מקביל יין הקידוש, אם כן, לקרבן, וכפי שאין להקריב קרבן מאוס כך אין לקדש על יין שכזה.

תכונה נוספת שמיוחסת ליין היא היותו מעין ביטוי, או גילוי, של האדם. מעבר לפתגם המפורסם "נכנס יין-יצא סוד", במסכת הקודמת נתקלנו גם בדבריו של ר' יהושע בן קרחה לר' אלעזר בן רשב"י: "חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה?!" (בב"מ פג:), ואילו כאן, בדף צח מובא בשם ר' חייא בר יוסף: "חמרא- מזלא דמריה גרים (=יין – מזלו של בעליו גורם לו להחמיץ). שנאמר (חבקוק ב,ה) : 'ואף כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה...'". הפסוק נדרש כרומז לכך שהיין 'בוגד' באדם היהיר, אשר, על פי פירוש הרשב"ם, מציג את עצמו כמי שיש בו מעלות שאין בו - והופך לחומץ ובכך מגלה בדרך של "מידה כנגד מידה" שגם בעליו איננו 'יין', אלא, 'חומץ' ותו לו...