לרשום נכס או הלוואה על שם אדם אחר / הרב עקיבא כהנא
פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה
בבא-קמא קב ע"ב
במקרים רבים בגלל רצון לנסות להעלים מס (מה שאסור על פי ההלכה והחוק), או מתוך נסיון שלא לפגוע בזכויות סוציאליות המוקנות לאנשים עם נתונים מסוימים (מה שלא הופך את המעשה למותר), אנשים מבצעים עסקאות רכישה על שם מישהו אחר (איש קש), במקרים אלו קיים גם סיכון שהמוכר יתעלם מהרוכש האמיתי ויתייחס רק לרוכש הפיקטיבי.
ננסה לברר את עמדת ההלכה במקרה שכזה:
השבת נלמד במסגרת הדף היומי את הגמרא בבבא קמא (קב ע"ב) שבה מצינו את המקרה הבא: אדם לקח שדה מחברו, כדי להרתיע מערערים פוטנציאלים, הוא אמר למוכר שיכתוב את השטר על שם ריש גלותא. כדי שבפועל המכירה תתבצע למשלם הכסף =הקונה, הוא ביקש מהמוכר לכתוב לו שטר נוסף. מסקנת הסוגיא היא שכופים את המוכר לכתוב לו שטר אחר, רק אם הקונה התנה מראש שלאחר המכירה בשטר הראשון המוכר יכתוב שטר גם עבורו. (נציין כי מדובר בזמן שליהודים בבבל, תחת שלטון הפרתים הייתה אוטונומיה מסויימת, ריש גלותא שהיה מצאצאי בית דוד היה ראש השלטון היהודי שקיבל סמכויות נרחבות מהשלטון המרכזי ואנשים פחדו ממנו).
בסוגיא (שם) מצינו עוד שריש גלותא יכול להתנגד לכתיבת השטר השני, ולטעון שהוא מוותר על ה'כבוד' שבהפיכתו לאדם מטיל אימה, ומוותר גם על הזלזול בכך שהופכים אותו לסוחר קרקעות.
רשב"א (קב ע"ב ד"ה ולענין דינא) מציין שחייבים להיות עדים שהקונה האמיתי הוא הקונה, ולא ריש גלותא, אחרת יוכל ריש גלותא לטעון שהקרקע שלו.
כלומר, במידה וריש גלותא יטען שהקרקע שלו, הרי שהקונה האמיתי הוא שחובת ההוכחה תהיה מוטלת על כתפיו והוא יידרש להביא עדים על כך.
בתשובותיו כתב הרשב"א (תשובה תתקנז) שאם אדם רשם כשותפה את אשתו, בית הדין צריך לאמוד אם אכן סביר שהיא שילמה את חלקה מנכסיה הפרטיים, או שהרישום הוא פיקטיבי.
כך גם פסק ערוך השלחן (חושן משפט ס, כא) שיש לדקדק היטב (בזמנו) כשאדם רשם את דירתו על שם אשתו, האם מדובר ברישום פיקטיבי, כיון שפעמים רבות באמת קנה לעצמו (בלבד), וכוונתו הייתה להבריח נכסיו, מכל מיני סיבות.
באופן דומה התקשה בתשובת הרא"ש (צו, ה) כיצד ניתן לכתוב שטר על שם הקונה האמיתי, והרי הקונה הפיקטיבי יכול לטעון שהוא הקונה האמתי? לכן גם הוא מפרש שמדובר כשיש עדים שבפניהם הודה הקונה שהוא רק פיקטיבי.
בטור פסק כי אדם שהלווה כסף לחברו ומסיבותיו הוא, כתב שטר שאדם אחר הוא המלווה. אם זה ששמו כתוב בשטר טוען כי פרעון ההלוואה מגיע לו, הוא לא זכאי לכך. זאת מפני שהמצאות השטר בידי אדם אחר הוא הוכחה שהוא המלווה האמתי.
התומים (חושן משפט ס, יז) הקשה שהרי לכאורה רבי יעקב בעל הטורים סותר את דברי אביו הרא"ש? לכן הוא ביאר שיש להבדיל בין שטר חוב שנועד רק לראייה אבל החוב שייך למי שהלווה את הכסף, , לבין שטר קנייה, שבו הקונה הוא מי שהמוכר התכוון להקנות לו, בלי קשר לשאלה מי שילם.
נתיבות המשפט (שם, יח) ביאר באופן שונה: כאשר אדם קונה קרקע ומבקש מהמוכר להקנותה לריש גלותא הרי שהמוטב זכה בקרקע, כיון שהמוכר הקנה לו. אך כאשר אדם מעביר מעות הלוואה ללווה גם אם אמר בשעת ההלוואה שהמעות שייכות לאדם אחר, על ידי אמירה זו לא נעשה קניין והכסף לא עבר לבעלותו של המלווה הפיקטיבי.
לעיון נוסף עיינו בפס"ד 73017 של ארץ חמדה גזית, וכן בפד"ר חלק ו עמודים 257-265.
סיכום:
כשאדם קונה קרקע על שם אדם אחר יש למוטב זכות בקרקע, לעומת זאת במקרה של הלוואה, אין כל זכות למוטב, אלא לבעל המעות. בכל מקרה יש אומרים שיש לשום את הדברים היטב ולבדוק מה היתה כוונת המוכר בזמן שהוא קנה את הנכס.