הגדרה קולעת  / רפי זברגר

בבא מציעא דף ג ע"א

הרקע

כפי שלמדנו בדף הקודם, המשנה הראשונה במסכת מחייבת שבועה, כאשר שניים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי. כל אחד מהם נשבע שאין לו פחות מחצי הטלית.  

הנושא

הגמרא מתחילה בדף ב' וממשיכה בדף ג' לנסות ולהגדיר כמו מי המשנה שלנו לא סוברת. 
• לא כמו בן ננס הסובר במסכת שבועות (דף מ''ה.) במקרה שאדם ביקש מחנווני לתת לבנו סכום כסף, החנווני אומר שהוא נתן, והבן אומר שלא קיבל, ושניהם תובעים את האדם. חכמים פוסקים: כל אחד יישבע ויטול. בן ננס חולק וסובר כי לא ניתן לשניהם להישבע, הרי בכל מקרה אחד מהן יישבע שבועת שווא, אלא: שניהם מקבלים בלא שבועה. 
וזה לכאורה בניגוד למשנה שלנו, ששניהם נשבעים.
• לא כמו סומכוס הסובר במסכת בבא קמא (דף מו.) לגבי שור שנגח את הפרה, ונמצא עוברה של הפרה בצידה. ולא יודעים האם הפרה ילדה לפני הנגיחה או לאחריה. סומכוס פוסק: זהו ממון המוטל בספק ולכן חולקים בלא שבועה. וזה בניגוד לדין של המשנה שלנו ששניים האוחזים בטלית, חולקים בשבועה. 
• לא כמו רבי יוסי הסובר במסכת בבא מציעא (ל''ז.) הפוסק במקרה ששנים הפקידו אצל בן אדם, אחד הפקיד מנה (מאה זוז) והשני הפקיד מאתיים. כל אחד טוען שהוא זה שהפקיד את המאתיים זוז. פוסקים חכמים: נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו (והוא ''יגלה'' לנו מי דובר אמת). חולק רבי יוסי ואומר: אם כן, מה הפסיד הרמאי (התובע מאתיים למרות שהוא הפקיד רק מאה), אלא: הכול יהא מונח עד שיבוא אליהו.     פסק זה לכאורה בניגוד למשנה שלנו, שפסקה כי חולקים את הטלית בין שני התובעים. 
 

מהו המסר?

כדי להגדיר טוב דבר מסוים, ניתן להסביר את הדבר בצורה החיובית, או ניתן לומר בדרך השלילה - מה הוא לא. שני האופנים הללו טובות, ולפעמים ניתן אף לשלבם. הגמרא שלנו נהגה במקרה שלנו כאפשרות השנייה.
אנו לומדים מדרך זה כי כל טענה הנטענת בדיון או בוויכוח, יש להשתדל להגדיר אותו היטב, ולציין את ''גבולות הגזרה'' שלו. היכן הטענה נכונה, ובאילו מקרים היא ''אינה תופסת''.


תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]