מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע?
גיטין נא ע"ב
"אמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי דמכפריה ליה, והאי דלא כפריה - משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ובכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי ליה - אישתמוטי הוא דקא משתמיט מיניה, סבר: עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה. ואמר רחמנא: רמי שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה".
מה בא רבה לבאר?
רש"י כתב במסכת בבא מציעא דף ג ע"א:
"מפני מה אמרה תורה כו' - ולא חשבו כמשיב אבידה לפטרו, שלא כפר בכולו".
כלומר שרבה מקבל כעובדה את דברי התורה שכופר בכל פטור, ומודה במקצת חייב שבועה. והוא בא לתרץ את הקושיה למה מודה במקצת לא יפטר בכל זאת, והרי משיב אבידה הוא.
תוספות בכמה מקומות כתבו דבר קרוב לכך. שרבה בא לתרץ למה מודה במקצת לא יפטר משבועה מטעם מגו. והתירוץ הוא שמגו דהעזה אינו מגו טוב. על כך קשה מכמה גמרות שמבואר בהן שגם מגו דהעזה הוא מגו. ותירצו האחרונים וכתבו מספר חילוקים.
הר"י מיגא"ש והרמב"ם לא פירשו כך את הגמרא. הר"י מיגא"ש הקשה בעצמו למה מודה במקצת אינו נפטר בטענת מגו. ותירץ שמגו לעולם אינו פוטר משבועה.
הסבר נוסף עולה מדברי התוספות במסכת בבא מציעא דף ד ע"א:
"דבהצד השוה שבהן יש טענה חשובה דכשמודה מקצת או עד מכחישו נראה דמשקר".
כלומר, אדם המוכחש בעדות עד אחת טענתו מפוקפקת, לכן חייב הוא להשבע להכחיש את דברי העד.
וכן אדם המודה במקצת, יש רגליים לדבר לטענת זה שכנגדו.
כי אדם רגיל להתקומם ולהכחיש אדם הטוענו לשוא. ואם הוא אכן חייב לו דבר מה, הוא פורע לו מיד ב'הילך' וזועק חמס וכופר בשאר טענתו.
וכיון שאדם זה מנסה דוקא להתיפות ולהתחנחן ולרצות את בעל דינו, ולומר שאכן הוא חייב לו, אך לא כך, ולא כל כך, אין זאת אלא שנוהג הוא כרגילות הרמאים.
וכן דבר ידוע הוא שדרך מבריחים וגנבים להצטדק ולהסכים שיחפשו אצלם, בתקוה שעצם התממותם תשכנע שחפים הם כביכול.
על פי זה דברי רבה באו לבאר את עצם חיוב השבועה. ולשונו: "מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע?" - מדוייקת מאוד.
וכיון שכך כמובן שאין כאן מגו, במקרה זה בלבד, ולא בכל העזה.
