לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם
בבא מציעא ה ע"ב
"האי דאמר רחמנא מודה מקצת הטענה ישבע, נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא? - התם אשתמוטי קא משתמיט ליה, כדרבה. תדע, דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה - כשר לעדות, בפיקדון - פסול לעדות".
כלומר, כתוב בתורה: (שמות כג, א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס. מכאן למדו שרשע אינו רשאי להיות עֵד וגם אינו רשאי להשבע בבית דין. מקשה הגמרא, אם כך כיצד בית הדין מחייב בשבועה את מי שתבעו ממנו חוב והוא מודה במקצת ומכחיש את השאר?! הרי כל הסיבה להשביעו היא משום שחושדים בו שמא הכחשתו שקר והתביעה אמת, ואם אמנם כך הוא הרי שבסירובו לפרוע את החוב הוא גוזל, והוא פסול לשבועה!
על כך אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב חִסְדָּא שאמנם מי שיש אצלו חֵפֶץ של אדם אַחֵר והוא אינו מודה בזה, הוא גזלן, והוא פסול לעדות ולשבועה. אבל מי שמכחיש שהוא חייב כסף לְאַחֵר, הוא עדיין לא נחשב לגזלן, כי ככל הנראה אין כוונתו לחמוק לגמרי מתשלום החוב אלא רק להתחמק בינתים, ולשלם בעיתוי נוח יותר עבורו. ולכן מותר לאפשר לו להשבע, וכך מרתיעים אותו מלהתחמק בשקרים כדי לדחות את התשלום.
על פי זה תתפרש המשנה בפרקי אבות: (פרק ב, ח-ט)
חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. ובהמשך: אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. ואחר כך, אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. על שתי השאלות ההפכיות הללו ענו לו תלמידיו דבר והופכו: עַיִן טוֹבָה, עַיִן רָעָה. חָבֵר טוֹב, חָבֵר רָע. שָׁכֵן טוֹב, שָׁכֵן רָע. לֵב טוֹב, לֵב רָע. ורק רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל ענה על דֶרֶךְ יְשָׁרָה: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד; ועל דֶרֶךְ רָעָה: הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם; אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן.
יש מפרשים (רבינו יונה, מרכבת המשנה אלאשקר) שגם דברי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל הם דבר והופכו, כי אילו היה רואה את הנולד שלא יהיה לו כסף לפרוע אסור היה לו ללוות מלכתחילה.
אך לפי סוגייתנו קשה, שהרי אפילו מי שיכול לפרוע והוא כּוֹפֵר בַּמִּלְוֶה, עדיין איננו נחשב לרשע והוא כשר לשבועה. לכן ודאי שלא עליו מדובר בפסוק לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם. ועוד שבודאי אין זו הדוגמה לְדרך רעה ביותר שיתרחק ממנה האדם.
לכן בודאי מדובר במי שמלכתחילה לֹוֶה על מנת שלא לשלם, וכך משמעות הפסוק לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם בעתיד, כבר בזמן שהוא לֹוֶה הוא יודע שלא יְשַׁלֵּם. ומדוע הנהגה זו היא ההיפך של הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד? פירש המאירי: "כי מי שהוא לוה ואינו משלם אינו מוצא אחר כך מי שילוהו בשעת הדחק". וכך פירשו גם הרשב"ץ, רבנו עובדיה מברטנורא, המהר"ל, תפארת ישראל, ומפרשים נוספים (רבי מתתיה היצהרי, פרקי משה, הון עשיר).
