סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ל"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף יב ע"א

 

במלאכת שבת לא נאמר הכלל של "שליחו של אדם כמותו"

 

בסוגיית הגמרא (יב ע"א) ד"אין שליח לדבר עבירה" איתא: "רב סמא אמר, היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה, היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד, אבל חצר דבעל כרחיה מותיב בה, מיחייב שולחו", והיינו, שבאופן שהשליח עושה את השליחות בעל כרחו, אזי יש שליח לדבר עבירה, וכמו בחצר שבעל כרחו ממלא את השליחות, ומחייב המשלח.

על פי יסוד זה מבארים האחרונים (ראה 'כלי חמדה' פר' קדושים אות ב; 'ישועות יעקב' עה"ת ר"פ קדושים) את קושיית ה'חזקוני' על דברי רש"י בפרשת קדושים. דהנה, כתיב (ויקרא יט, ג): "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלקיכם", ופירש"י: "ואת שבתותי תשמרו, סמך שמירת שבת למורא אב לומר, אע"פ שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות. אני ה' אלקיכם, אתה ואביך חייבים בכבודי לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי", והקשה החזקוני: "ועדיין יקשה, דכתיב (שמות כב, כז) 'ונשיא בעמך לא תאור' - בעושה מעשה עמך, ואם אביו ואמו אומרים לו לחלל שבת אינו חייב לכבדם", כלומר, בזה עצמו שהאב ואם מצווים אותו לחלל את השבת הרי הם נחשבים כ'אינו עושה מעשה עמך', ושוב אינו חייב לכבדם, ולמה אם כן יש צורך בפסוק לפטור באופן זה ממצות כיבוד ומורא אב.

והאחרונים נתקשו בקושייתו, וכי בזה לבד שהאב מצוה לבנו שיחלל את השבת נחשב כבר כרשע, הלא אין כאן אלא דיבור בעלמא, וכי נחשב רשע בדיבור בלבד. ובאמת מצינו כבר ב'ספר יראים' (סי' רכא רכב) שכתב כן, והרי הדברים כפי שמובאים בסמ"ג (עשין סי' קיב-קיג): "תניא בפרק קמא דיבמות (ו.) ובפרק אלו מציאות (ב"מ לב.) 'יכול אמר לו אביו, הטמא, או שאמר לו אביו, אל תחזיר אבידה, יכול ישמע לו, ת"ל 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה'', מוראי למעלה ממורא אב ואם', ולמדנו מכאן שבדיבור לעבור אינו נחשב רשע, דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, שאם היה נחשב רשע בדיבור פשיטא שלא ישמע לו, ולא היה צריך פסוק לזה, ולא מצינו עונש בדיבור אלא למסית בלבד שדיבר לאחר לעבוד".

אמנם, על פי הכלל הנזכר בסוגייתנו תובן היטב קושיית החזקוני, כי אילו היה חייב לשמוע בקול האב כשמצוה לחלל שבת, הרי נחשב הבן כחצר שמוכרח למלאות את השליחות, כי באופן כזה לא שייך לומר "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", כי חייב הבן לשמוע בקול האב שהוא התלמיד, וא"כ אם יחלל שבת שפיר יהיה בזה דין ד"יש שליח לדבר עבירה", ושפיר יחשב האב לרשע על ידי מעשה הבן, ואין כאן אלא דיבור בעלמא, וחוזרת הקושיא למקומה, כי אם נעשה עתה רשע אין עליו חובה לשמוע בקול אביו, כי מעתה נחשב כ"אינו עושה מעשה עמך".

ה'ישועות יעקב' כתב ביישוב הקושיא, על פי מה שחידש שלגבי מלאכת שבת לכו"ע אין שליח לדבר עבירה, וגם באופן שיש שליח לדבר עבירה, שונה היא מלאכת שבת משאר איסורי התורה. יסוד דבריו בנוי על דברי התורי"ד הנודעים בענין מצוות שבגופו, וז"ל: "יש מקשים, אם כן לכל דבר מצוה יועיל השליח, ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה בעבורי, הנח תפילין בעבורי. ולאו מילתא היא, שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו, היאך ייפטר הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום, בוודאי בגירושין ובקידושין מהני, כי הוא המגרש ולא השליח, שמה כתב בגט, אנא פלוני פטרית פלונית, וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו, וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו, וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם. אבל בסוכה הכי נמי יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום, וכן לולב וציצית וכל המצוות". והיינו, כי המושג של שליחות שייך רק במצוות שכל עניינן הוא תוצאות הפעולה, כגון הפרשת תרומה, שעיקר המצוה הוא שתהא התרומה מופרשת מן הטבל, וכן שחיטת קדשים, שיסוד המצוה הוא שהקרבן יהיה נשחט, ובהן גילתה התורה ש'שליחו של אדם כמותו' ותוצאת הפעולה מתייחסת אל המשלח, אבל במצוות כאלו שעיקרן הוא שיעשה האדם את עצם המעשה והפעולה, להניח תפלין או לישב בסוכה וכדו', באלו לא נתחדש הדין של "שליחו של אדם כמותו".

כיוצא בזה חידש הישועות יעקב כלפי מלאכת שבת, שלא שייך בה המושג של שליחות, כי במלאכת שבת אין האיסור בה מצד תוצאות הפעולה, כי אין המעשה מצד עצמה נתעב לפני המקום ב"ה, ועיקר קפידת התורה הוא על מנוחת האיש, וכשאינו עושה מלאכה הריהו נח ושובת ממלאכה, ודבר זה תלוי בגוף האדם. ובכן כשאחד עושה שליח לחבירו לעשות מלאכה בשבת, לא שייך בזה שליחו של אדם כמותו, ויחשב כמי שעושה מלאכה, כי גופו שבת ממלאכה, ואילו גופו של חבירו לא שבת, ומה שייך לומר שפעולת המלאכה נחשבת כמי שנעשתה על ידי המשלח, ולא שבת גופו ממלאכה.

ובכן מיושבת היטב קושיית החזקוני, כי כשהאב מצוה את בנו לעשות מלאכה ביום השבת, פעולת המלאכה אינה מתיחסת אחריו, וממילא לא נחשב כמי שעשה מעשה רשע, וחייב הבן לכבדו, ושפיר הוכרחה התורה לפטור באופן זה ממצות כיבוד ומורא אב.

אין כאן מקום להאריך עוד, אך זה נציין שיסוד זה כתבו כמה אחרונים ביישוב קושיא אחרת בסוגיין, כלפי דברי רבינא: "היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא, אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו", והקשה בשו"ת 'פני יהושע' (יו"ד סי' ג), אם כן לאיזה צורך נאמר הכלל הידוע ד'אמירה לעכו"ם שבות', הלא הנכרי אינו בר חיובא, ולאלו הסוברים שמדרבנן יש שליחות לנכרי לחומרא, אסור להגיד לנכרי לעשות מלאכה מדין שליחות, כי באופן שהשליח אינו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה (עי' 'בית מאיר' אה"ע ס"ה ס"ד; 'ישועות יעקב' אה"ע ס"ה; שו"ת חת"ס ח"א סי' פד).

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר