כפרן לאותו ממון
בבא מציעא יז ע"א
"אמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי, והעדים מעידין אותו שלא פרעו, (וחזר ואמר פרעתי) - הוחזק כפרן לאותו ממון...
מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי כלום, והעדים מעידים אותו שיש לו, וחזר ואמר: פרעתי - הוחזק כפרן לאותו ממון...
היה חייב לחבירו שבועה, ואמר נשבעתי והעדים מעידין אותו שלא נשבע, (וחזר ואמר נשבעתי) - הוחזק כפרן לאותה שבועה. אמרוה קמיה דרבי אבהו. אמר להו: מסתברא מלתא דרבי אבין - שנתחייב שבועה בבית דין".
קשה, כיון שהעידו בו שגזל למה הוחזק כפרן רק לאותו ממון ולא נפסל לעדות ולשבועה לכל ממון שבעולם?
אלא שלמרות שבאותו ממון הוחזק כפרן, עדיין תולים שטוען טענת סיטראי (כתובות דף פה ע"א; שבועות דף מב ע"א) כלומר שכפר משום חוב שיש לו עליו ממקום אחר, ולא משום שרוצה לגזול. לכן לא נתקלקלה חזקת כשרותו.
מכל מקום "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (מסכת סנהדרין דף ו ע"ב) לכן מחוייב בית הדין לפסוק רק על פי הראיות שבפניו. וכיון שרואים שמורה הוא היתר לעצמו, הרי הוחזק שבאותו הדין טענותיו אינן טענות.
ומשום כך הסיקה הגמרא שרק כשנתחייב שבועה בבית דין הוחזק כפרן לאותה שבועה, כי אז הדין תלוי בראות בית הדין. אבל אם הוא שחייב את עצמו בשבועה "עביד איניש דינא לנפשיה", ורשאי הוא לקיים את התחייבותו על פי שיפוטו הוא.
