הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
איסורא וממונא, מה יותר חמור
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא כ ע"ב
וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר.
ההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא,
דהוה כתיב ביה: בשוירי מתא דעל רכיס נהרא.
אמר רב הונא:
חיישינן לשני שוירי.
אמר ליה רב חסדא לרבה: פוק עיין, דלאורתא בעי לה רב הונא מינך.
נפק דק ואשכח, דתנן: כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר.
אמר ליה רב עמרם לרבה: היכי פשיט מר איסורא מממונא? -
אמר ליה: תרדא! שטרי חליצה ומיאונין תנן.
1.
הגמרא מקשה שלכאורה יוצא, שדיני ממונות "חמורים" יותר מאיסורים, שהרי הגמרא טוענת שאם מחזירים למלוה שטר חוב שאבד הרי שגם צריך להחזיר לשליח גט שנמצא, שיגרש בו את האשה, ויתירה להינשא אחר.
2.
והגמרא עונה שבאמת במשנתנו מדובר גם על דיני איסור "שטרי חליצה ומיאון", וממילא ניתן להשוות לדיני גט שאבד.
3.
זאת אומרת שהגמרא מקבלת את העיקרון שאי אפשר ללמוד איסורא מממונא.
4.
תוספות מסכת בבא מציעא דף כ עמוד ב:
איסורא מממונא - וא"ת טפי אנן מחמירין בממונא דהא אין אנו הולכים בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא אפי' היכא דאיכא חזקה דאיסורא כנגד הרוב ולא חיישינן שמא במקום נקב קא שחיט
הוא מוכיח שדווקא "ממונא" חמור יותר.
4.1
ומיישב:
וי"ל דמ"מ באשת איש החמירו דמים שאין להם סוף לא תנשא לכתחילה אף על פי שרובם מתים
דיני אשת איש חמורים יותר מ"סתם" איסורא - ולזה מתכוונת סוגייתנו.
4.2
יישוב נוסף של תוס':
ועוד יש לומר דמדאורייתא לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון
אבל מדרבנן חיישינן משום לעז
ובממונא לא שייך לעז לכך פריך שפיר היכי פשיט מר איסורא מממונא.
משמע מדבריו שבאמת ממונא חמור מאיסורא והגמרא שמקשה כיצד לומדים איסורא מממונא מתאים רק לסוגייתנו שבה יש חומרא יתירה לאיסור מפני שיש חשש על לעז שיצא על הילדים, דבר שלא שייך בממון.
4.3
ונראה לי שצריך לומר שלפי ההסבר השני הנ"ל תוס' סובר שכעיקרון אין הבדל בין "איסורא" רגיל ל"איסורא" של אשת איש [מלבד העניין של הלעז].
5.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל מד:
איסורא מממונא לא ילפינן.
בכל איסורי תורה אמרינן כן כדמוכח בפרק מי שמתו [ברכות דף י"ט ב'] דפריך דליגמר כלאים מאבדה ומשני איסורא מממונא לא ילפינן משום דממונא קיל מאיסורא כמ"ש שם רש"י
וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהלכות כלאים הלכה כ"ט וכמ"ש שם הכ"מ יע"ש
וכן נראה מדברי מוהרי"ק שורש קמ"ט דגבי מצות ציצית קאמר דאיסורא מממונא לא ילפינן
לך נא ראה והכי נקט לה בפשיטות מוהר"ש אלגאזי ז"ל בגופי הלכות שלו כלל רמ"ט שהקשה וז"ל ועוד שבועה הוא איסורא והיכי ילפינן מכח חיוב ממון חיוב שבועה איסורא מממון היכי ילפינן ע"כ.
ולפי זה יש לתמוה על רש"י ז"ל דפרק השולח [גיטין דף לד א'] דעל מאי דמשנינן שם התם ממונא הכא איסורא
כתב הוא ז"ל הכא איסורא דאשת איש דמשמע דדוקא איסור אשת איש חמור מממון
אבל לא שאר איסורין
מרש"י משמע כמו בתוס' לעיל בסעיף 4.1.
5.1
והוא מוכיח מהסוגיה במסכת ברכות דף כ שלא כרש"י הנ"ל:
והא ודאי ליתא לפי סוגיין דפרק מי שמתו שהבאתי.
6.
מסקנתו:
והנה לזה י"ל דאה"נ דלפי האמת כל שאר איסורין נמי חמירי מממון אף לדעתו ז"ל וכדמוכח ממ"ש שם דטעמא דממונא הוי משום דהפקר בית דין הפקר מאי דלא שייך בכל האיסורין
גם כל שאר האיסורים - ולאו דווקא איסור אשת איש - חמורים מממון.
6.1
והוא מסביר את החידוש בעניין של אשת איש:
אלא דנקט א"א משום רבואתא דאפילו בא"א דשייך למימר ביה הפקר ב"ד הפקר דליפקעו רבנן לקדושין מיניה מכל מקום גבי איסורא מחמרינן ולא ילפינן מממון גמור
וכמו שפירש דבריו הראנ"ח הובא בכללים נפרדים משיירי כנה"ג אות ל"ד
7.
המשך דבריו:
ואי קשיא הא קשיא שמצאתי להתוס' ז"ל בפ"ק דב"מ דף כ' ב' [בבא מציעא דף כ] ד"ה איסורא מממונא שכתבו וז"ל
וא"ת טפי אנן מחמירין בממונא דהא אין אנו הולכין בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא וכו'
וי"ל דמ"מ בא"א החמירו דמים שאין להם סוף לא תנשא לכתחילה אף על פי שרובם מתים ועוד י"ל וכו'
ע"כ כנראה מדבריהם דדוקא איסור א"א לא יליף מממון אבל שאר איסורין שפיר ילפינן מממון וכדכייל לן כללא מזה מוהר"ש אלגאזי בהליכות אלי כלל ס"ד א'.
7.1
הוא מציין שמתוס' בסוגייתנו - וכבסעיף 4.1 - לעיל משמע שלא כמסקנתו בסעיף 6.
7.2
חוזר על קושייתו על תוס':
ויש לתמוה דהא סוגיא דפרק מי שמתו הויא תיובתייהו דגבי כלאים נמי משנינן איסורא מממונא לא ילפינן
וכמו שהקשה על רש"י לעיל בסעיף 5.1
8.
ולזה נמי יש לתרץ ולומר דס"ל לתוס' ז"ל דלפום מסקנא דמשני לההיא דולאחותו שב ואל תעשה שאני תו לא צריכינן לתירוצא דלעיל איסורא מממונא לא ילפינן כיון דבאבידה נמי שב ואל תעשה הוא.
הוא מנסה ליישב את דעת רש"י במסכת ברכות דף כ ואת שיטת תוס' בסוגייתנו בבבא מציעא דף כ, שיתכן שלפי התרוץ השני במסכת ברכות לא שייך שם כלל הכלל שאיסורא חמור מממונא, וממילא אין סתירה לרש"י ולתוס הנ"ל.
9.
מחמת חשיבות העניין אני מצטט את הסיכום הבא [המספרים הם הפניות להערות שם במקור שלא צרפתים:]
אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, אסורא מממונא לא ילפינן [המתחיל בעמוד פה טור 2]
איסורא מממונא לא ילפינן. אין למדים להקל באיסורים מדיני ממונות.
ממון קל מאיסור1, לפי שממון ניתן למחילה2,
ולפיכך אין ללמוד קולא באיסורים ממה שמצינו כן בדיני ממונות,
כגון המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק ואינו חושש לכבוד-הבריות*, ואיננו למדים מדין השבת- אבדה*, שנאמר בה: והתעלמת3,
ודרשו: פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינה לפי כבודו, שמשום כבוד הבריות פטור מלהחזיר האבדה לבעליה, לפי שאסורא מממונא לא ילפינן4.
9.1
ויש מהאחרונים מסבירים: לא שהממון קל בעצם,
אלא שמכיון שממון ניתן למחילה, חייבה התורה את בעל האבדה למחול על ממונו משום כבוד הזקן,
אבל דבר איסור לא ניתן למחילה, ולפיכך אין כבוד הבריות דוחה את האיסור5.
9.2
אף בדבר שאין בו לימוד מיוחד מן התורה [עמוד פו טור 1] להקל בממון, אלא שמסברא אמרו כן, אין למדים ממנו להקל באיסור,
ולכן כשרצו להוכיח שגט אשה מקויים בבית דין6 שנמצא והשליח המביאו אומר ממני נפל, שיש להחזיר לו, ממה ששנינו: מצא אגרות שום וכו' וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר7,
דחו ואמרו שאין לפשוט איסור מממון8.
מסוגייתנו
9.3
וכתבו ראשונים, שבאמת בממון מחמירים יותר, שהרי אין הולכים בממון אחר הרוב נגד חזקת ממון9, ובאיסורים הולכים אחר הרוב אפילו נגד החזקה10,
אלא שבאיסור אשת-איש* החמור ביותר, שחששו בו גם למועט11, אמרו שאין ללמוד מממון12,
כתוס' בסוגייתנו וכרש"י במסכת ברכות.
9.4
או שמן התורה באמת יש להחזיר את הגט ואין חוששים שמא נפל מאיש אחר ששמו כשם המשלח הזה ("שני יוסף בן שמעון"), אלא שמדרבנן יש לחוש ללעז, שהבריות יאמרו שנפל מאחר והיא עדיין אשת איש, ועל חשש זה של לעז הוא שאמרו שאין לפשוט איסור מממון, שבממון לא שייך לעז13.
כהסבר השני של תוס' בסוגייתנו.
9.5
ומכל מקום למדים איסור מממון בהבדל דרגא בין זה לזה, שאם בממון אין חוששים לשני שמות שוים אפילו כשהוחזקו בעיר שמות שוים,
למדים מזה לאיסור לא לחשוש לשמות שוים על כל פנים כשלא הוחזקו14.
9.6
יש מהראשונים שנראה מדבריהם שמחלקים: ממון שצריכים להוציא מידי המוחזק חמור יותר מאיסור, אבל ממון שאינו מוחזק, כמו באבדה15 וכיוצא, הממון קל יותר מאיסור16.
9.7
מהאחרונים יש שכתב, שמצד הסברא יש באיסור ובממון קולא וחומרא לכל אחד מהם: קולא בממון שניתן למחילה17, מה שאין כן באיסור,
וחומרא בממון שהעובר עליו נקרא רע לשמים ורע לבריות,
מה שאין כן באיסור שאינו אלא רע לשמים בלבד18,
ולכן כשם שאין למדים איסור מממון כך אין למדים ממון מאיסור19.
9.8
ומצינו בכמה כללים בהלכה שאיסור וממון אינם שוים בין להקל ובין להחמיר,
כגון: אין-הולכין-בממון-אחר-הרוב*, ובאיסורים הולכים [עמוד פו טור 2] אחר הרוב20;
ספק איסור לחומרא וספק ממון לקולא21;
איסור בטל וממון אינו בטל22;
עד-אחד* נאמן באיסורים, ובממון דוקא שני עדים נאמנים23.
9.9
תקנות שתיקנו חכמים בדיני ממונות, אין למדים מהן לענין איסורים,
לפי שבממונות יש כח בידי חכמים לתקן תקנות בתורת הפקר-בית-דין* הפקר, ולכן אמרו שאף על פי שהנימוק של מה-כח-בית-דין-יפה* משמש יסוד לתקנה בדיני ממונות,
אין למדים ממנו להפקיע איסור אשת איש: "התם ממונא - והפקר בית דין הפקר24 - הכא איסורא"25.
9.9.1
וכן אמרו שאם השבת אבדה על ידי סימנים* היא מדרבנן, אין מחזירים גט אשה על ידי סימנים: "כי עבוד רבנן תקנתא בממונא - דהפקר בית דין הפקר26 - אבל באיסורא לא עבוד רבנן תקנתא"27.
9.9.2
אבל אם סימנים דאורייתא, מחזירים אף גט אשה,
ואין אומרים איסורא מממונא לא ילפינן, שלמדים בגזרה שוה מממון28, שסימנים הם בירור גמור29.
9.9.3
כשם שאמרו בדיני ממונות שאין עושים תקנה לתקנה ("תקנתא לתקנתא לא עבדינן"30),
כך באיסורים אין עושים תקנה לתקנה,
ואף על פי שאין למדים איסור מממון, זה אינו לימוד של דין אלא גילוי-מילתא* בלבד, שיש הבדל בין תקנה אחת לשתי תקנות31.
