הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
עריכת הגמרא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא כא ע"ב
בעי רבי ירמיה: חצי קב בשתי אמות מהו?
קב בארבע אמות טעמא מאי - משום דנפיש טרחייהו,
חצי קב בשתי אמות כיון דלא נפיש טרחייהו - לא מפקר להו.
או דלמא: משום דלא חשיבי,
וחצי קב בשתי אמות, כיון דלא חשיבי - מפקר להו.
קביים בשמונה אמות מהו?
קב בארבע אמות טעמא מאי - משום דנפיש טרחייהו,
וכל שכן קביים בשמונה אמות, כיון דנפישא טרחייהו טפי - מפקר להו.
או דלמא: משום דלא חשיבי,
וקביים בשמונה אמות כיון דחשיבי - לא מפקר להו.
קב שומשמין בארבע אמות מהו?
קב בארבע אמות טעמא מאי - משום דלא חשיבי,
ושומשמין כיון דחשיבי - לא מפקר להו.
או דלמא: משום דנפיש טרחייהו,
וכל שכן שומשמין, כיון דנפיש טרחייהו טפי - מפקר להו.
קב תמרי בארבע אמות,
קב רמוני בארבע אמות מהו?
קב בארבע אמות טעמא מאי - משום דלא חשיבי,
קב תמרי בארבע אמות,
קב רמוני בארבע אמות נמי,
כיון דלא חשיבי - מפקר להו.
או דלמא: משום דנפישא טרחייהו,
וקב תמרי בארבע אמות,
וקב רמוני בארבע אמות,
כיון דלא נפיש טרחייהו - לא מפקר להו, מאי? -
תיקו.
1.
לכאורה כל השאלות בגמרא נובעות משאלה עקרונית אחת ומשותפת, ואם כן, מדוע כל הכפילויות?
2.
חידושי הרשב"א מסכת בבא מציעא דף כא עמוד א:
קב שומשמי בד' אמות מהו וכו' קב תמרי מהו וכו'. תמיהא לי כל הני למה לי הא עיקר בעיא לכולהו אינו אלא אי טעמא משום דנפיש טרחיה או משום דלא חשיב ואי פשטת חדא מינייהו אפשיטו להו כלהו וכרוכלא ליבעי וליזל,
וי"ל דלאו כולהו בחד בי מדרשא איתמרו אלא כל חד וחד בעי חדא מינייהו בי מדרשיה ואתא רב אשי וסדר כלהו הכא, והרבה כיוצא בהן בגמ',
הוא מסביר שכל אחת מהשאלות נשאלה בבית מדרש אחר, ורב אשי כינס את כולם לסוגייתנו [פעולה פשוטה של עריכת הגמרא]
2.1
בכל אופן נשאלת השאלה, מה ראה רב אשי צורך בריכוז שאלות דומות עם תשובות זהות?
2.2
אולי יש לזה ערך דידקטי שבא לחזק את התשובה ולהראות את נכונותה במצבים/מקרים שונים.
3.
הרשב"א מיישב את השאלה לעיל בסעיף 1 באופן אחר:
ואי נמי אפשר דאיכא קצת טעמא בחדא דליכא באידך
דאפי' תמצא לומר דטעמא משום דלא חשיבי וקב שומשמי חשיבי אפ"ה כיון דאיכא טרחא יתרה אפקורי מפקר להו
או דלמא כולה מלתא בחשיבותא תליא וכיון דחשיבי אף על גב דאיכא טרחא יתירה לא מפקר להו,
וקב תמרי ורמוני אף על גב דלא חשיבי כיון דליכא טרחא אלא מעט לא מפקר להו או דלמא כולה בחשיבותא תליא וכיון דלא חשיבי אפי' ליכא אלא טרחא זוטרתי מפקר להו.
הוא מסביר שבאמת אין המקרים שווים ממש, ולכן לכאורה גם התשובה לא היתה יכולה להיות תשובה זהה, ועל כן הגמרא מדגישה שעל אף הייחודיות של כל שאלה בכל אופן מתאימה אותה תשובה לכל השאלות.
4.
תוספות מסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב:
ת"ש המוצא מעות כו' - תימה כיון דכבר הקשה ממתני' דמעות מפוזרות אמאי פריך תו מהך ברייתא
הוא שואל את השאלה שהובאה לעיל בסעיף 1.
5.
תוס' מקשה יותר "חזק":
ורבי יצחק נמי אמאי לא אמר למלתיה אמתני'
מדוע רבי יצחק אמר את הכלל שלו על הברייתא והגמרא היא זו ש"העתיקה" את תשובתו לשאלות האחרות, ומדוע רבי יצחק עצמו לא אמר את הסברו/תרוצו כבר על המשנה?
5.1
ותוס' מיישב [לפחות את קושייתו השניה בסעיף 5]
וי"ל דברייתא אלימא ליה לאקשויי דמשמע דבכל ענין הרי אלו שלו אף על גב דאיכא סימן מדמוקי טעמא שהרבים מצויין שם ומשמע נמי אף על גב דכשזה הגביה עדיין היה בעל אבידה בבית המדרש ולא ידע שנפל מיניה.
הקושיה על הברייתא מבחינת תוכנה יותר חזקה ומשמעותית, ועל כן הסברו של רבי יצחק היה נצרך יותר על הברייתא.
6.
בסוגייתנו כמה ביטויים ייחודיים:
"רחמנא שרייה" - 2 מופעים בש"ס
"לקמן" - 33 מופעים בש"ס
"כדבעינן למימר לקמן" - 6 מופעים בש"ס. מוכיח על עריכת הש"ס. השאלה על ידי מי נערכה הסוגיה?
7.
גם מובא בסוגייתנו:
(סימן: פמג"ש ממקגט"י ככסע"ז).
הפרשנים מתקשים על כך, שכמה אותיות ב"סימן" אינן רומזות - כבדרך כלל - על קטעים במהלך הסוגיה.
ראה ב"למנצח לדוד" שמנסה לקשר בין "יאוש שלא מדעת" - נושא סוגייתנו - לגאולה "אין בן דוד בא עד שיתיאשו מן הגאולה...". אבל הרי נפסק כאביי "יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש" - אקטואליה !!!
8.
כל דברינו כאן וגם מה שכתבנו על דף זה לעיל "סתמא דגמרא" הוא החכם התרצן מוכיח שסוגייתנו היא סוגיה שנערכה על ידי עורכי הגמרא בדורו של רב אשי ואחריו. ומתאים לדעה שהרבה מסכתות ופרקים נפתחים בסוגיות סבוראיות!
