|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס – ברדלס
"... וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן" (בבא מציעא, כד ע"א).
|
 |
 |
|
| נמר צילם: מויש יאול | ברדלס צילם: מויש יאול |
ניתן להניח שהברדלס בשלושת המשניות שציטטנו הוא הברדלס כפי שהוא נקרא בלשוננו:
א. השם העברי ברדלס הוא העתק המילה הרומאית Pard .Pardalis הוא נמר ו – allia משמעותה "אחר". שני המינים נקראו נמר ובעזרת שם זה ניתן היה להבחין ביניהם. הנמר האחר היה הברדלס.
ב. עדויות רבות, הן היסטוריות והן ארכאולוגיות, תומכות בכך שהברדלס היה נפוץ מאד באיזורנו. תפוצתו הקיפה את כל אפריקה ואסיה עד הודו. טריסטרם מתאר אותו כמצוי בגליל בסוף המאה ה – 19. טורף זה נעלם מאזורנו רק שנים אחדות לאחר קום המדינה, והתצפית אחרונה בברדלס בישראל נרשמה בשנת 1959, בכביש הערבה. לאור זאת קשה להניח שמין זה לא נמנה יחד עם מיני הטורפים האחרים שהיו בארץ ובארצות השכנות באותה עת.
ג. הברדלס היה אחד הטורפים הנוחים לאילוף ושימש הן כחיית מחמד והן ככלי עזר נפוץ לציד עד לפני כ – 100 שנה. אין מתאים יותר ממנו להקרא "בן תרבות" כלומר מאולף.
הזיהוי שהצענו נתקל בקושי רב כאשר אנו בודקים את זהותו של הברדלס בסוגיות אחרות. מספרת הגמרא: "מעשה בשפחתו של מסיק אחד ברימון, שהטילה נפל לבור, ובא כהן והציץ בו, לידע אם זכר אם נקבה, ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו, מפני שחולדה וברדלס מצויים שם וכו'" (נדה, ט"ו ע"ב). חכמים טהרו את הכהן מפני שבבור מצויים חולדה וברדלס. ברור שמקור ההיתר הוא בכך שהנפל כבר לא היה בבור כאשר הכהן רכן מעליו משום שהוא נאכל במקום או נגרר משם.(1) קשה לשער שהברדלס כאן זהה לברדלס בלשון ימינו משום שטורף זה מתמחה בציד של טרף חי תוך כדי רדיפה בשטחים פתוחים ואילו הברייתא מתארת בעל חיים העשוי לגרור נפלים בשכנות האדם.
בעיה קשה אף יותר עולה מזיהוי מפורש של הגמרא: "מאי ברדלס? אמר רב יהודה: נפרזא. מאי נפרזא? אמר רב יוסף אפא. מיתיבי: רבי מאיר אומר: אף הצבוע, רבי אלעזר אומר: אף הנחש, ואמר רב יוסף: צבוע זו אפא. לא קשיא כאן בצבוע זכר כאן בצבוע נקיבה" (בבא קמא, ט"ז ע"א). מעניין למצוא כאן התאמה מלאה בין התיאור ההתנהגותי של הברדלס, במסכת נדה, כבעל חיים שגורר את טרפו, לבין זיהוי השם ברדלס כצבוע בגמרא בבבא קמא. הצבוע החי היום בישראל הוא הצבוע המפוספס (Hyaena hyaena syriaca) הניזון מפגרים שבהם הוא אוכל גם את העצמות. הוא ניזון מבעלי חיים קטנים ואטיים (אפילו צבים) ובעלי חיים חולים. הצבוע נוהג לגרור למאורתו עצמות וחלקי פגרים של בעלי חיים גדולים או פגרים שלמים של חיות קטנות. לעיתים קרובות ניתן למצוא מצבורי עצמות במערות ששימשו למגורי צבועים.
לכאורה ניתן היה לטעון שזיהוי הברדלס עם הצבוע פותר את כל קושיותינו ומתאים לכל המובאות שציטטנו שהרי הצבוע אוכל נבילות והוא גם בעל חיים בסדר גודל של הטורפים שהוזכרו במשניות לעיל. לאמיתו של דבר קשה מאד לקבל את זיהוי זה משום שהצבוע איננו מתקיף את האדם ובוודאי איננו מועד לתקוף. צבועים מעדיפים תמיד לברוח מבני אדם אלא אם כן "נדחקו לפינה". קושי נוסף בזיהוי זה הוא דברי הירושלמי (בבא קמא, ו' ע"ב): "תני רבי מאיר אומר אף הצבוע. א"ר יוסי בי ר' אבין לא א"ר מאיר אלא בצבוע זכר שיש לו שעה שהוא קשה כארי". מדברי רבי מאיר המוסיף לרשימה במשנה גם את הצבוע משתמע שהברדלס איננו צבוע. ייתכן והחולקים על רבי מאיר לא קבלו את דעתו ולא צירפו את הצבוע לרשימת המועדים להזיק משום שהשעה "שהוא קשה כארי" נדירה ולא מצדיקה להעניק לו מעמד של "מועד".
נחתום את דיוננו בסימן שאלה ונציע כאפשרות ללכת באופן חלקי בדרכו של התוס' הסובר שאולי קיימים שני מיני ברדלס אלא שבניגוד לתוס' נבחר אנו במינים אחרים. לדעת התוס' שני מיני הברדלס הם נחש ובואש ואנו נעדיף ברדלס וצבוע. בכל הסוגיות שבהן הברדלס מופיע יחד עם הטורפים האחרים (זאב, אריה, דוב ונמר) כטורף מועד להזיק הכוונה לברדלס כפי שהוא נקרא היום (צ'יטה). בסוגיה בב"ק (ט"ז ע"א) העוסקת בזיהוי הברדלס הכוונה כמסקנת הגמרא לצבוע וכך גם בסוגיה בנדה לגבי גרירת הנפל.
ד"ר אופיר שמש (על פי הערוך השלם בערך "ברדלס" ) מציע שבגמרא קיימות שלוש משמעויות שונות לשם ברדלס הנובעות מחשיפה שונה של בני ארץ ישראל ובני בבל לתרבות היוונית או הרומאית שבה רווח השם ברדלס (צ'יטה). בבבל שם לא הושפעו מתרבות זו לא הכירו את הברדלס במשמעותו המקורית והשם יוחס לצבוע (רב יוסף בבבא קמא, ט"ז ע"א). בנוסף לכך, שיבוש השם מנדריס שהיא הנמייה לברדלס הכליל גם אותה באותו שם. בסוגייה בנדה לגבי גרירת הנפל הכוונה הנמייה לברדלס הכליל גם אותה באותו שם. בסוגייה בנדה לגבי גרירת הנפל הכוונה לנמייה החיה במשכנות אדם ועשוייה לגרור בשר. אני סבור שאין צורך להרחיק עד כדי שלושה מינים תחת שם אחד וניתן להסתפק בשתי משמעויות.
ראייתו מהגמרא בפסחים (ט' ע"א-ע"ב) תלוייה בפרשנות לא מדוייקת למהלך הסוגייה. הגמרא מנסה להשוות בין חמץ שאבד בגלל גרירתו על ידי חולדה ובין גרירת הנפל על ידי החולדה והברדלס (נדה, ט"ו ע"ב). מקשה הגמרא: "והא הכא דודאי הטילה (השפחה את הנפל) וספק גררוהו וספק לא גררוהו ההיא שעתא, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי? לא תימא שהטילה נפל לבור אלא אימא שהפילה כמין נפל לבור, והוי ספק וספק. ... ואיבעית אימא: התם ודאי וודאי הוא, כיון דחולדה וברדלס מצויין שם ודאי גררוהו בההיא שעתא, נהי דשיורי משיירא מיגרר מיהת ודאי גררום בההיא שעתא". במאמרו מצטט אופיר שמש את הגמרא ומפרש (דבריו בסוגריים): "ואיבעית אימא התם (במקרה של פת לחם) ודאי וודאי הוא כיוון דחולדה וברדלס מצויין שם ודאי גררוהו". מכאן הסיק שהברדלס זוהה כבעל חיים קטן יחסית המסתתר בחורי הבית וניזון גם מלחם. נראה לי שהתוספת שלו בתוך הסוגריים בציטוט איננה נכונה והמשפט "התם ודאי וודאי" מתייחס לגרירת הנפל כך שהברדלס כלל לא מוזכר בהקשר של גרירת הלחם בסוגיה בפסחים אלא רק חולדה: "אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום". לאור זאת מסקנתו שהברדלס אוכל לחם וחי בחורי הבית איננה מעוגנת בסוגיה. סביר יותר שהבור שלתוכו נזרק הנפל איננו בסמיכות לבית משום שלא היה בשימוש.
(1) גם במשנה במסכת נדה (פ"ז ד') אנו מוצאים עדות לכך שבעלי חיים מסוימים שחיו בסביבת האדם נהגו לגרור נפלים והרחיקו אותם מסביבתו. ..."בית הטמאות של כותים, מטמאין באהל, מפני שהם קוברין שם את הנפלים. ר' יהודה אומר: לא היו קוברין, אלא משליכין, וחיה גוררתו".
רשימת מקורות:
מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 64-65)
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 7 (עמ' 223-224).
לעיון נוסף:
אופיר שמש, ה"ברדלס" שבספרות חז"ל: פרק בגיאוגרפיה של זיהוי. מועד י"ד, תשס"ד (עמ' 70-80).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.