אף איסורא בדלית בה סימן
בבא מציעא כב ע"ב
"תא שמע, דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת - דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו, ואינה מצויה אצל כל אדם. ואיסורא דומיא דהיתירא, מה היתירא - בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן שרא, אף איסורא - בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן אסורה. תיובתא דרבא, תיובתא".
דרשת רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק היא בלשון הקודש, ומסקנת הגמרא בסיום: "ואיסורא דומיא דהיתירא, מה היתירא - בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן שרא, אף איסורא - בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן אסורה" היא בארמית. לכן בפשטות זו סברת הגמרא ולא המשך הדרשה. משום כך הקושיה על רבא אינה ברורה, מנין לגמרא להסיק כך? למה לא יתכן שהאיסור הוא רק כאשר יש סימן ולכן אין יאוש?
משום קושי זה כתב בעל המאור (על הרי"ף בדף יב ע"ב) "קושיא כהאי גוונא ליכא לאפוקי מדוקיא, אלא מסקנא דמימרא כרבי יוחנן הוא, ורבי יוחנן הוא גופה אמרה". וביאר רש"י את הדרשה: "ואיסורא דומיא דהיתירא - כיון דמחד קרא ילפינן מצויה אצל כל אדם שיחזור, ושאינה מצויה יזכה בה - איתקושי אתקוש להדדי, זו לאיסורא וזו להיתירא".
אולם גם אם נסיק כך, עדין עצם הדרשה לא ברורה. שהרי באותו האופן ניתן גם לדרוש ולומר: "ואיסורא דומיא דהיתירא, מה היתירא - בין דאית ביה יאוש ובין דלית ביה יאוש שרא, אף איסורא - בין דאית ביה יאוש ובין דלית ביה יאוש אסורה", וזה ודאי אינו נכון, שכן ביאוש גמור האבידה מותרת לכולי עלמא! אם כן יכול רבא לטעון שכפי שלא ניתן לדרוש כך, כך גם אין מקום לדרוש "אף איסורא בדלית בה סימן", שכן להבנתו חוסר סימן שקול ממש ליאוש, כי היאוש ודאי יגיע לבסוף! והרי לא מדובר בדרשה מייתור בפסוק המצריך לרבות אופן מסויים.
אלא שכך אמנם היה מקום לטעון אילו סברת רבא היתה שהיאוש שלבסוף פועל למפרע. אולם לא זו סברתו. רבא אינו מצריך כלל את יאוש הבעלים! לרבא מספיקה עצם המציאות שבה רגילים להתיאש, כי זו מציאות של "אבידה אבודה".
מעתה מבוארת קושיית הגמרא. בדרשה מבואר שאכן קיימת מציאות כזו של "אבידה אבודה", אך רק כאשר האבידה אבודה מכל אדם. ומכאן מדייקת הגמרא שבכל אופן אחר אין מציאות דין של "אבידה אבודה", ורק יאוש ממשי יוכל להתיר אז את חובת ההשבה.
