אין מעבירין על האוכלין
בבא מציעא כג ע"א
"אלמא: סימן העשוי לידרס הוי סימן, תיובתא דרבה! - אמר לך רבה: התם היינו טעמא, משום דאין מעבירין על האוכלין".
ופירש רש"י: "אין מעבירין על האוכלין - המוצא אוכלין בדרך אין רשאי לעבור עליהם ולהניחם שם, הלכך לא נדרסו, שמי שמצאן ראשון הגביהן". כלומר שעל אוכלין אין מעבירין, מה שאין כן באבידות אחרות שבהן הסימן עשוי להדרס ואינו נחשב לסימן. ובהמשך הגמרא לדברי איכא דאמרי מובאת אפשרות שדעת חכמים שכן מעבירין על האוכלין.
וקשה, אם אין מעבירין על האוכלין משום החשש שמא יימאסו, ולמרות שאיסור זה אינו חד משמעי, על אחת כמה וכמה שאין מעבירין על כל אבידה שהיא, שהרי מקרא מלא ציוותה תורה: (דברים כב, ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם!
אלא שמצוי שרואה אדם חפץ, אך הוא אינו מבחין שהחפץ אינו שייך לאף איש מהנמצאים שם, ולכן אינו נוטלו לא לעצמו ולא להשיבו. אולם גם אז, אם זה דבר מאכל, הוא נזהר שלא לקלקלו.
