הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מהא ליכא למשמע מינה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא כו ע"ב
גמרא. אמר רבי אלעזר: אפילו מונחין על גבי שולחן.
תנן: לפני שולחני - הרי אלו שלו,
הא על גבי שולחן - דשולחני.
אימא סיפא: בין הכסא ולשולחני - - של שולחני,
הא על גבי שולחן - שלו!
אלא, מהא ליכא למשמע מינה.
1.
מדובר בסוגייתנו בסתירה בין דיוק מהרישא לדיוק מהסיפא, ומסקנת הגמרא שאי אפשר לדייק להלכה לא לכאן ולא לכאן, וכאילו נשאר ספק להלכה.
2.
עקב העניין העקרוני שבדברים הנ"ל אני מצרף כמה מקורות - גם כאלה שכבר דנתי בהם בעבר.
3.
של"ה - כללי התלמוד (ב) כלל רבי:
הוא מביא דוגמא ראשונה:
קכט. משנה שמביאין ממנה ראיה מדיוקא דרישא,
ואקשינן מינה מדיוקא דסיפא לסתור דבריו,
ומסיק אלא מהא ליכא למשמע מינה,
כי הא דאמרינן בבבא בתרא פרק המוכר בית כור (בבא בתרא דף קג ב): סתמא מאי. תא שמע, בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל, פיחת כל שהוא ינכה, יתר כל שהוא יחזיר, הא סתמא כהן חסר הן יתיר דמיא.
והקשו עליו, אימא סיפא, ואם אמר לו הן חסר הן יתיר, אף פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו, הא סתמא כמדה בחבל דמיא.
אלא מהא ליכא למשמע מינה.
3.1
דוגמא שניה - סוגייתנו:
וכן בבבא מציעא דף כו ב, גבי מצא בחנות כן, והתלמוד מלא מזה.
4.
וקשיא 'הא גופא קשיא', דמרישא משמע דמסתמא להן חסר או יתיר דמיא, ומסיפא משמע דסתמא למדה בחבל דמיא.
יוצא שיש סתירה פנימית במשנה.
5.
הערה: באמת הרבה פעמים - 59 מופעים בש"ס - שבהם הגמרא מקשה "הא גופא קשיא" ולא מסיימת בביטוי "אלא מהא ליכא למשמע מינה".
6.
ונראה לי לומר "חידוש": כשהגמרא יודעת שיש הסבר ויישוב לסתירה הפנימית במשנה היא תחילה מקשה "הא גופא קשיא" ואחר כך מיישבת, אבל כשהגמרא יודעת שאין "פיתרון" לסתירה היא מסתפקת בקביעת המסקנה "אלא מהא ליכא למשמע מינה".
6.1
וצריך לומר, שאת שני הביטויים הללו קבע ושתל בגמרא "עורך הגמרא" שהכיר וידע את כל האפשרויות שהועלו בבתי המדרש השונים.
7.
המשך דבריו:
וצריך לומר דלישנא דרישא וסיפא לאו תרווייהו לדיוקא אתו,
דחדא מינייהו לאו לדיוקא, ולא נקטיה אלא משום סיפא.
וכך הדרך דבכל דוכתא, דאקשינן במשנה או בברייתא הא גופא קשיא,
מתרץ רישא דוקא וסיפא כדי נסבא או איפכא.
ובהא פליגי, דמר סבר דרישא דוקא וסיפא כדי נסבא,
והוה כאילו אמר: אם אמר לו מדה בחבל ופיחת כל דהו ינכה, ואם הותיר יחזיר, הא סתמא נעשה כאילו אמר ליה הן חסר או יתיר,
ומר סבר דסיפא דוקא ורישא כדי נסבא, דאי אמר ליה הן חסר או יתיר בין פיחת או הותיר הגיעו,
הא סתמא כאילו אמר ליה מדה בחבל, והוי כאילו אמר: אמר ליה הן חסר הן יתיר בין פיחת בין הותיר הגיעו,
הא סתמא נעשה כמדה בחבל.
ובין למר ובין למר נסתלקה קושיית 'הא גופא קשיא'. ולפי שאין הכרח הי מנייהו דוקא והי מנייהו כדי נסבא,
מסיק תלמודא: אלא מהא ליכא למשמע מיניה
הוא מסביר שלפעמים כוונת הגמרא לומר, שיש מחלוקת בין חכמי הגמרא האם הדיוק מהרישא הוא הנכון, והסיפא נכתבה רק "אגב גררא" של הרישא, או להפך, שהדיוק מהסיפא הוא הנכון והעיקרי, ולשון הרישא נכתבה "אגב גררא" של לשון הסיפא.
וזה מהווה יישוב שהגמרא מיישבת כמה פעמים בש"ס על קושיית "הא גופא קשיא".
7.1
לפעמים, גם כשהקושי במשנה לא מובא בלשון "הא גופא קשיא", אלא בלשון אחר, הגמרא מיישבת בלשונות שונים:
"איידי דתנא... תנא נמי..."
"איידי דנסיב" - 6 מופעים בש"ס - 5 מתוכם במסכת בבא קמא.
"איידי דתנא" - כ 75 מופעים בש"ס.
"איידי דקא בעי למיתנא"/ /"איידי דבעי למיתנא" - 13 מופעים בש"ס.
8.
המשך דבריו:
ולפעמים אומר תברא, מי ששנה זו לא שנה זו, כמו שכתבתי לעיל (אות קכב).
לפעמים באמת הרישא והסיפא במשנה מבטאים מחלוקת תנאים.
8.1
ונראה לי לומר, שבמקרה כזה כנראה ש"רבי" לא הכריע ביניהם אם כתבם באופן זה.
9.
מסקנת דבריו:
על כן כשנאמר סתמא בגמרא 'מהא ליכא למשמע', יראה המעיין, אם יש פלוגתת תנאים בזה הדבר בעלמא יאמר 'תברא',
ואם לא, יאמר 'נעשה'.
10.
לפעמים בש"ס מובא תרוץ לסתירה בין רישא לסיפא באמצעות הביטוי "נעשה" [הליכות עולם שער שלישי סעיף יד], כלומר:
"הדיוק של הרישא נעשה כמו הסיפא עצמה ודינו כמוה.. והוי כמו חסורי מחסרא, ולא חסורי מחסרא ממש שמגיה המשנה, אלא רוצה לומר דתנא הכי קאמר"
11.
ה"שפת אמת" על מסכת זבחים דף פט אומר [ראה דבריו גם שם, ב"מתיבתא", הערה ח], שאין הכרעת הרמב"ם - בסוגיה שם - מדין ספק, אלא שזוהי הכרעת הגמרא עצמה. מכיון שהגמרא הראתה שניתן לדייק דין שונה מהרישא ומהסיפא, משמע שכך המשנה והגמרא פוסקים שניתן לעשות בצורה שיבחר, ויקדים מה שירצה.
כלומר, כאשר אין הכרעה ב"דיוק" מתוך לשון המשנה/ברייתא/גמרא הרי, שניתן לפסוק ככל אחת מהדעות במחלוקת!!!
[עונה על הערתנו לעיל בסעיף 8.1].
12.
ויש לעיין: האם כאשר הגמרא מסתפקת וקובעת "אלא מהא ליכא למשמע מינה" פירוש הדבר שלתנאים עצמם היה ספק או שמא רק לאמוראים יש ספק כיצד להכריע ואילו לתנאים היה הדין ברור אלא שלא הודיעו לנו מה הכרעתם [וראה על כך אצל "אגרות משה", כרך ח, אורח חיים, ה, עמוד קמח-קמט].
ויש להעיר, שלפי ה"שפת אמת" הנ"ל יוצא שמשמעות הביטוי היא, שהכרעת המשנה עצמה היא שניתן לעשות כפי שירצה, אם כן הוא כנראה מתייחס לביטוי הנ"ל שזוהי הכרעת התנאים עצמם.
12.1
הנ"ל מתאים מאד לדברי המהרש"ל שכל "בעיא דלא איפשיטא" [לעומת "תיקו"] ניתן לפתור בדורות מאוחרים.
13.
ראה גם מה שכתבתי על ביטוי הנ"ל - על מסכת נדרים דף עב ואין כאן מקום להרחיב.
14.
בכל אופן מפאת חשיבות העניין אני מצטט חלק קטן מדברי שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן מג:
ז. ביאור למה שאיתא בגמ' הרבה פעמים מהא ליכא למשמע מינה, כשיש סתירה בין דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, אם הוא לומר שהתנא עצמו היה מסופק
ואולי המחבר היה מפרש גם כשאמרינן בגמ' מהא ליכא למשמע מינה כשקשו הדיוקים מרישא לסיפא באופן זה.
דהא במקום אחד נאמר בגמ' פירוש על מה שאמר מהא למשמע מינה בנדרים דף עב ע"א, לענין פשיטות להבעיא בגירושין שגירש הארוס אם נתרוקנה רשותו לאב ויכול להפר נדריה, אם כשתיקה דמיא ונתרוקנה רשותו לאב, או כהקמה דמיא ואין האב יכול להפר.
שרצה למיפשט מרישא, דלא חשיב בנדרים שבמת הבעל נתרוקנה רשות לאב גם שמע הבעל וגירש, ש"מ דגירושין כהקמה דמי.
והשיב שממה שבסיפא דלא נתרוקנה רשות לאב, נמי לא חשיב גירושין, שא"כ משמע דגירושין כשתיקה דמי, אלא מהא ליכא למשמע מיניה.
ומסיק הגמ' פירוש לזה, אי רישא דווקא ובגירושין לא נתרוקנה רשות לאב, נסיב סיפא משום רישא (דלא בעי למיתנא בסיפא גוונא חדתא אלא לאפוכינהו לגווני דרישא - ר"ן), אי סיפא דווקא, נסיב רישא משום סיפא. אבל בדוכתי האחריני לא פירש בגמ' כלום ע"ז.
עד כאן מתאים לדברינו לעיל בסעיף 7.
15.
המשך דבריו:
והטעם לזה דהתם הא מוכרח הברייתא בלא זה למיתני גם גירושין ולפרש הדין אם נתרוקנה רשות לאב אם לאו, דהא מפורש בכמה מקומות דאין דרך משניות וברייתות לשייר חדא, והכא רק חדא שייר . שלכן אם היה מיתני רק חדא בבא כגון הרישא לבדה, שהיה חושב רק אלו שנתרוקנה רשות לאב, היתה ראייה ברורה ומוכרחת שגירושין כהקמה דמי. שלכן הוצרך לתרץ מה שלא נקט התנא גם גירושין בהדיא בההיא בבא ולעולם דגם גירושין הדין כן דהוו כשתיקה, הוא משום דשתי הבבות נשנו בברייתא אחת, ולכן לא נקטא אלא דבר השייך למיתנא נמי בתרוייהו דבר והיפוכו. אבל גירושין שרק בחדא שייך למיתנא ולא בשניה, לא נקטו אף בהבבא שהיה שייך למיתנא.
אבל לא משום דהיה גם לתנא מספקא דין זה דגירושין כבעיית הגמ', אלא שלתנא היה הדין וודאי ורק לא פירשו. משא"כ בשאר מהכא ליכא למשמע מינה, שי"ל שגם התנא הסתפק בזה ולכן לא פירש.
פירוש הביטוי "אלא מהא ליכא למשמע מינה" בסוגייה במסכת נדרים דף עב - הוא, שלתנא עצמו הדין היה ברור לגבי גירושין [אם נכלל ברישא או בסיפא של המשנה], אלא שלנו לא ברור מהי כוונת התנא. כלומר, התנא עצמו כן ידע אם הדיוק העיקרי הוא מהרישא או מהסיפא!
16.
והוא ממשיך, שיש עוד סוגיות שבהם משתמע שלתנא לא היה ספק איזה דיוק הוא הדיוק העיקרי והספק הוא רק לנו.
ח. שלוש סוגיות שבהם פירשו המפרשים שהדיוקים הסותרים ממתני' אין פירושם שלתנא היה ספק, אלא שהספק הוא לדידן
ומאריך מאד בדבריו.
