הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

סימנים דאורייתא

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא מציעא כז ע"א-ע"ב

 

איבעיא להו: סימנין דאורייתא או דרבנן? מאי נפקא מינה -
לאהדורי גט אשה בסימנים.
אי אמרת דאורייתא - מהדרינן, ואי אמרת דרבנן, כי עבוד רבנן תקנתא - בממונא, אבל באיסורא - לא עבוד רבנן תקנתא. ...
תא שמע: אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו.
שמע מינה: סימנין לאו דאורייתא! -
אמרי: גופו - דארוך וגוץ, כליו - דחיישינן לשאלה...
לימא כתנאי: אין מעידין על השומא, ואלעזר בן מהבאי אומר: מעידין על השומא.
מאי לאו בהא קמיפלגי:
דתנא קמא סבר: סימנין דרבנן,
ואלעזר בן מהבאי סבר: סימנין דאורייתא.
אמר רבא: דכולי עלמא סימנין דאורייתא,
והכא - בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי.
מר סבר: שומא מצויה בבן גילו,
ומר סבר: שומא אינה מצויה בבן גילו.
איבעית אימא: דכולי עלמא שומא אינה מצויה בבן גילו,
והכא - בסימנין העשוין להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי.
מר סבר: סימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה,
ומר סבר: סימנין אין עשוים להשתנות לאחר מיתה.
איבעית אימא: דכולי עלמא שומא אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה.
וסימנין דרבנן,
והכא בשומא סימן מובהק הוא קמיפלגי;
מר סבר: שומא סימן מובהק הוא,
ומר סבר: שומא לאו סימן מובהק הוא.
אמר רבא: אם תמצי לומר סימנין לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידתא בסימנין -
דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנין,
כי היכי דכי אבדה ליה לדידה נמי נהדרו ליה בסימנין.
אמר ליה רב ספרא לרבא: וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו?
אלא: ניחא ליה לבעל אבידה למיהב סימנין ולמשקליה.
מידע ידע דעדים לית ליה,
ומימר אמר: כולי עלמא לא ידעי סימנין מובהקים דידה,
ואנא יהיבנא סימנין מובהקים דידה ושקלנא לה...

ראה מה שכתבנו על הסוגיה המקבילה במסכת יבמות דף קכ:

בגמרא:

מתני'. אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו. אין מעידין אלא עד שתצא נפשו, ואפי' ראוהו מגוייד, וצלוב, והחיה אוכלת בו. אין מעידין אלא עד ג' ימים; ר' יהודה בן בבא אומר: לא כל האדם, ולא כל המקום, ולא כל השעות שוין.
גמ'. תנו רבנן: פדחת ולא פרצוף פנים, פרצוף פנים ולא פדחת - אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם. אמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מאי קרא? +ישעיהו ג'+ הכרת פניהם ענתה בם. אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי רישא גלותא זוזי, אייתי קירא דבק בבלייתא דבק באפותיה, חלף קמייהו ולא בשקרוה.
אע"פ שיש סימנין וכו'. למימרא, דסימנין לאו דאורייתא; ורמינהי: מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת, או שנמצא בין כליו, אפילו לזמן מרובה - כשר! אמר אביי, לא קשיא: הא רבי אליעזר בן מהבאי, הא רבנן; דתניא: אין מעידין על השומא, ר' אליעזר בן מהבאי אומר: מעידין; מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: סימנין דאורייתא, ומר סבר: סימנין דרבנן. אמר רבא: דכולי עלמא - סימנין דאורייתא, הכא בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי, מר סבר: שומא מצויה בבן גילו, ומר סבר: אינה מצויה בבן גילו. ואיכא דאמרי: הכא בשומא העשויה להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי, מר סבר: עשויה להשתנות לאחר מיתה, ומר סבר: אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה. ואיכא דאמרי, אמר רבא: דכולי עלמא - סימנין דרבנן, והכא בשומא
סימן מובהק קא מיפלגי, מר סבר: סימן מובהק, ומר סבר: לאו סימן מובהק. ולהך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא, הא קתני: אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו! גופו - דארוך וגוץ, כליו - דחיישינן לשאלה. ואי חיישינן לשאלה, חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן? לא שיילי אינשי אוכפא, דמסקיב ליה לחמרא. מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת היכי מהדרינן? טבעת - חייש לזיופי, כיס וארנקי - מנחשי אינשי ולא מושלי. ואיבעית אימא: כליו - בחיורי וסומקי.

מבנה הסוגיה:
נדגיש רק את עניין ה"סימנים"

מתני'. אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו. אין מעידין אלא עד שתצא נפשו, ואפי' ראוהו מגוייד, וצלוב, והחיה אוכלת בו. אין מעידין אלא עד ג' ימים; ר' יהודה בן בבא אומר: לא כל האדם, ולא כל המקום, ולא כל השעות שוין.
גמ'. תנו רבנן: פדחת ולא פרצוף פנים, פרצוף פנים ולא פדחת - אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם. אמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מאי קרא? +ישעיהו ג'+ הכרת פניהם ענתה בם. אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי רישא גלותא זוזי, אייתי קירא דבק בבלייתא דבק באפותיה, חלף קמייהו ולא בשקרוה.

1.

אע"פ שיש סימנין וכו'.
למימרא, דסימנין לאו דאורייתא;

הגמרא רוצה להוכיח ממשנתנו שסימנים אינם הוכחה מדאורייתא לצורך זיהוי מת, ולכן אי אפשר להתיר אשת איש אפילו אם יש סימנים בגופו ובכליו של המת.

1.1
לגבי דיני ממונות כמו השבת אבדה גם אם סימנים הם מדרבנן יש חובה להשיב בגלל שבדיני ממונות הכלל הוא "הפקר בי"ד הפקר", כלומר, תקנות חכמים מחייבות גם לגבי דיני דאורייתא - בממונות.

2.
הגמרא מקשה סתירה מברייתא [א]:

ורמינהי: מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת, או שנמצא בין כליו, אפילו לזמן מרובה - כשר!

אם יש סימנים בחפץ שהגט קשור אליו מחזירים את הגט והגט כשר לגרש בו - וכשרות גט הוא הרי דין דאורייתא - גירושי אשה.

3.
אביי מיישב:

אמר אביי, לא קשיא: הא רבי אליעזר בן מהבאי, הא רבנן;

ברייתא [ב]

דתניא:
אין מעידין על השומא, ר' אליעזר בן מהבאי אומר: מעידין;
מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: סימנין דאורייתא, ומר סבר: סימנין דרבנן.

הערה: אביי מכנה את תנא קמא"="רבנן"

אביי טוען שעניין "סימנים דאורייתא" תלוי במחלוקת תנאים בברייתא [ב]. משנתנו היא כדעת "תנא קמא" בברייתא, והברייתא [א] של "מצאו קשור..." היא כדעת רבי אליעזר בן מהבאי.
בברייתא [ב] מדובר על עדות על מת שמצאו שומא [=יבלת] על גופו.

4.
רבא חולק על אביי:

אמר רבא: דכולי עלמא - סימנין דאורייתא,
הכא בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי,
מר סבר: שומא מצויה בבן גילו, ומר סבר: אינה מצויה בבן גילו.

רבא קובע שהכלל הוא "סימנים דאורייתא" וממילא מתאים למשנתנו. והמחלוקת בברייתא [ב] היא בהגדרת השומא אם היא סימן מובהק.

4.1
הסבר אחר מה אמר רבא:

ואיכא דאמרי: הכא בשומא העשויה להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי,
מר סבר: עשויה להשתנות לאחר מיתה, ומר סבר: אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה.

גם לפי זה המחלוקת בברייתא [ב] היא בהגדרת הסימן של שומא אם הוא סימן מובהק.

4.2
הערה: הביטוי "איכא דאמרי" משמעו הוא הבאת הסבר אחר של רבא למחלוקת בברייתא [ב].

5.
גירסא אחרת בדברי רבא.
הערה: לא מדובר בהסבר אחר, אלא בשינוי כל דברי רבא:

ואיכא דאמרי, אמר רבא: דכולי עלמא - סימנין דרבנן, והכא בשומא
סימן מובהק קא מיפלגי,
מר סבר: סימן מובהק, ומר סבר: לאו סימן מובהק.

לפי גירסא זו רבא אמר שהכלל הוא "סימנים דרבנן", ואינם מועילים להתיר אשת איש. והמחלוקת בברייתא [ב] היא אם שומא מוגדרת כ"סימו מובהק".
לפי זה יוצא שגם אם הכלל הוא ש"סימנים דרבנן" אבל אם יש סימן מובהק הרי שמועיל אף לדאורייתא - התרת אשת איש.

5.1
לפי זה יש לומר, שהדיון בסעיפים 4-4.1 היו לגבי סימן "רגיל" - לא סימן חלש ולא סימן מובהק!

6.

ולהך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא, הא קתני: אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו!
גופו - דארוך וגוץ, כליו - דחיישינן לשאלה.

לפי סעיף 4 לעיל שסימנים דאורייתא מדוע משנתנו פוסקת שאין לסמוך על סימנים. עונה הגמרא שמדובר במשנתנו בסימנים חלשים! או בגלל שהסימן איננו ייחודי למת מסויים או בגלל חשש לטעות - אולי הכלי לא היה של המת עצמו - חיישינן לשאלה.

7.
הגמרא דנה בעניין השני לעיל של חיישינן לשאלה:

ואי חיישינן לשאלה, חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן? לא שיילי אינשי אוכפא, דמסקיב ליה לחמרא.
מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת היכי מהדרינן? טבעת - חייש לזיופי, כיס וארנקי - מנחשי אינשי ולא מושלי. ואיבעית אימא: כליו - בחיורי וסומקי.

8.
נסכם את עניין הסימנים:
כסף משנה הלכות גירושין פרק יג הלכה כא:
יש 3 סוגי סימנים:

וליישב כל זה צריך לומר שג' מיני סימנים הם.
סימנים מובהקין ביותר כגון נקב יש בו בצד אות פלוני וסימן כזה סומכים עליו אפילו לענין איסור א"א.
ויש סימנים גרועים ביותר כגון ארוך וגוץ וסימן כזה אין סומכין עליו אפילו לענין דיני ממונות.
ויש סימנים מובהקין קצת ובהני הוא דאיבעיא לן אי הוו דאורייתא או דרבנן וחילוקים אלו הם מוכרחים בגמרא וכמ"ש המפרשים:

9.
לגבי סימנים "מובהקין קצת" [הכוונה לסימן "רגיל" /"בינוני"] יש מחלוקת בסוגייתנו אם סימנים דאורייתא או דרבנן.

יש דיון בפרשנים בעניין זה.
ורק נעיר על מבנה הגמרא:

בסעיף 4: אמר רבא: דכולי עלמא - סימנין דאורייתא,
והלכה כרבא נגד אביי

9.1

אבל בסעיף 5 "ואיכא דאמרי, אמר רבא: דכולי עלמא - סימנין דרבנן, ..."

ואם נאמר שבדרך כלל הלכה כ"איכא דאמרי" הרי שהלכה תהיה "סימנין דרבנן"

9.2
אבל בסעיף 6 שוב דנים כמו בסעיף 9:

ולהך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא, הא קתני: אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו!
גופו - דארוך וגוץ, כליו - דחיישינן לשאלה.

ואם נאמר שהלכה בדרך כלל היא לפי הדיון האחרון בגמרא הרי שכך תהיה הלכתו של רבא "סימנין דאורייתא"

9.3
כלומר, הכלל הוא בדרך כלל שהלכה כ"איכא דאמרי" [=לישנא בתרא=לשון אחרון], אבל כלל חזק יותר הוא, שהלכה כאותה דעה - שהיא למעשה "לשון ראשון" ["לישנא קמא"] - שהגמרא חוזרת אליה בסוף מהלך הסוגיה כ"דיון אחרון".

הערה: זהו מושג "חידוש": "דיון אחרון" שהוא מסקנת הסוגיה.
כלומר, "לישנא בתרא"=דיון אחרון גם אם בדיון האחרון מובאת דעה קודמת של"לשון ראשון"

10.
לסוגייתנו יש מקבילה במסכת בבא מציעא, וכדי להכריע אם "סימנים דאורייתא" יש להשוות בין הסוגיות ולקבוע אם יש מחלוקת סוגיות.
אנחנו דנו רק לפי העולה מסוגייתנו.

11.

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכה ה :

הסימנים המובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה, והמדה ב או המשקל או המנין או מקום האבדה סימנין מובהקין הן.

11.1
מגיד משנה הלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכה ה:

[ה] הסימנין המובהקין סומכין וכו' דין תורה. פסק רבינו כמ"ד סימנין דאורייתא ובעיא הוא באלו מציאות (דף כ"ז) וסובר הרב ז"ל דדעת רבא (דף כ"ח) דאמר את"ל סימנים דאורייתא הכי ס"ל דסימנים דאורייתא אינון וגרסא מפורשת יש כדבריו וסימנין אלו מפורשין שם וכן בהלכות:

לפי דבריו הרמב"ם פוסק לגמרי ש"סימנים דאורייתא".

11.2
כעיקרון, ה"כסף משנה" חולק קצת על ה"מגיד משנה" לעיל, ומסביר את הרמב"ם באופן שונה, וקובע שיש סוגים שונים של סימנים:
כסף משנה הלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכה ה:

[ה] הסימנים המובהקים וכו'. כתב ה"ה דפסק רבינו כמ"ד סימנים דאורייתא וכו'. וקשה שבפי"ג מהלכות גירושין גבי מצאוהו הרוג או מת וכו' אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו כתב ה"ה לא נתכוון בכאן אלא לסימנים שמחזירין עליהם אבדה ואעפ"כ אין מעידין עליהם בכאן וכתב ג"כ שהסימנים המובהקים שהם מן התורה אף כאן מעידים עליהם
וא"כ הרי שכתב שסימנים דאבעיא לן בגמרא אם הם דאורייתא לדעת רבינו לא שרינן אשת איש אפומייהו משום דלאו דאורייתא נינהו
וכאן כתב שפוסק כמ"ד דסימנים דאורייתא וא"כ ה"ל למשרי אשת איש אפומייהו
וה"ל לפרש שמ"ש שם רבינו אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו היינו כגון ארוך וגוץ וכגון חיוורי וסומקי וכפי מ"ש בשמו בפי"ג מהל' גירושין הוה ליה לפרש כאן כשכתב הסימנין המובהקין סומכים עליהם וכו' היינו במובהקין ביותר.
ומ"ש והמדה והמשקל וכו' סימנים מובהקים הם היינו סימנים חשובים קצת והם דאבעיא לן עלייהו בגמרא אי הוי דאורייתא ולא איפשיטא ומ"מ לענין ממון מחזירין אבידה עליהם. ודיוק לשון רבינו כן מדלא כתב הסימנין המובהקין סומכין עליהם וכו' דין תורה ואלו הם סימנין מובהקים מדה או משקל, או ה"ל לכתוב והמדה והמשקל סימנים מובהקים הם מן התורה:

11.3
ומשווה להלכה נוספת ברמב"ם:
רמב"ם הלכות גירושין פרק יג הלכה כא:

מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחטמו ופרצוף פניו קיימין והכירוהו בהן שהוא פלוני מעידין עליו, ואם ניטל אחד מאלו אף על פי שיש להם סימנין בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו שמא אחר הוא, במה דברים אמורים שראוהו בתוך שלשה ח ימים אחר הריגתו או מיתתו אבל אחר שלשה אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה.

11.4
מגיד משנה הלכות גירושין פרק יג הלכה כא:

[כא] מצאוהו הרוג. במשנה שם (דף ק"כ) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו ובגמ' תניא אין מעידין על השומא רבי אלעזר בן מהבאי אומר מעידין (על השומא) וכבר כתבתי בה' גזלה ואבדה שיש מיני סימנין מובהקין ביותר שהם מן התורה בכ"מ ואף כאן מעידין עליהם וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכן מוכיח בסוגיא כאן בבאור דאמר הכא בשומא סימן מובהק קא מפלגי דת"ק סבר שומא לאו סימן מובהק הוא אלמא בסימן מובהק לא פליגי ורבינו לא נתכוון בכאן אלא לסימנין שמחזירין עליהם אבידה ואעפ"כ אין מעידין עליהם בכאן:

11.5

הוא קובע את הסוגים השונים של סימנים ואת תוקפם - והבאנום לעיל:
כסף משנה הלכות גירושין פרק יג הלכה כא:

וליישב כל זה צריך לומר שג' מיני סימנים הם.
סימנים מובהקין ביותר כגון נקב יש בו בצד אות פלוני וסימן כזה סומכים עליו אפילו לענין איסור א"א.
ויש סימנים גרועים ביותר כגון ארוך וגוץ וסימן כזה אין סומכין עליו אפילו לענין דיני ממונות.
ויש סימנים מובהקין קצת ובהני הוא דאיבעיא לן אי הוו דאורייתא או דרבנן וחילוקים אלו הם מוכרחים בגמרא וכמ"ש המפרשים:

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)