כלל ויוצא מן הכלל / רפי זברגר

בבא מציעא דף כט ע''ב

הרקע

למדנו במשנה בעמוד ב' כי אדם אשר מצא ספרים קורא בהם אחד לשלושים יום, ואם אינו יודע לקרות – גוללם.
כלומר, חלק מה''טיפול'' של מוצא האבדה הוא לקרוא בספרים אחת לחודש, כדי שלא יתעפשו. .
 

הנושא

הגמרא מצטטת אימרה של אמורא [חכם תלמודי]: השואל ספר תורה מחבירו, הרי לא ישאילנו לאחר. 
שואלת מיד הגמרא: מה מיוחד בספר תורה, לכאורה, שואל כל דבר שהוא, אסור להשאיל את החפץ למישהו אחר?
מוכיחה הגמרא מדינו של רבי שמעון בן לקיש, אשר ציטט דין בשם רבי [יהודה הנשיא, מחבר המשנה] כי זהו דין כללי: אין השואל רשאי להשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר.
אם כן, רואים שבכל דבר אסור לשואל להשאיל, ומהי מיוחד בספר תורה?  
מתרצת הגמרא: ספר תורה הוא "משהו מיוחד''. מהו דתימא: ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצווה בממוניה, קא משמע לן. נתרגם, וננסה להסביר: יש לנו כלל מעניין, ''המספר'' לנו כי ''נוח לאדם שיעשו מצווה בממון שלו''. כלומר, אדם שמח כאשר משתמשים בחפציו, על מנת לקיים מצווה בעזרתם. לכן, אומרת הגמרא, היינו יכולים לחשוב שגם בספר תורה כך, שאדם מאוד נוח לו שיעשו מצווה בספר תורה שלו, אך לא – ספר תורה יש דין מיוחד, ואין רשות לשואל להשאיל לאדם אחר, כיוון שאדם כנראה חס על ספר תורה שלו.
 

מהו המסר?

הכלל שלמדנו היום, כי אדם מרוצה מהעובדה שמשתמשים בחפציו, על מנת לקיים מצווה בעזרתם. למרות הכלל, סייגנו זאת במקרים מסוימים כמו ספר תורה. דבר יקר ערך, שאדם כנראה כל כך חושש עליו, מנסה לשמור עליו מכל משמר, ועובדה זו ''חזקה'' יותר מן הכלל, המלמד כי "נוח לו לאדם שתיעשה מצווה בממונו".
מסקנה: אין להיחפז ולקיים כל כלל כלשונו וככתבו, שהרי ''לכל כלל יש יוצא מן הכלל'', יש ללמוד היטב את הסוגיא, ולבחון כיצד מסקנותיה מיושמות על ידינו.


המאמר לע''נ  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]