כוונה חיובית / רפי זברגר

בבא מציעא דף לד ע''א

הרקע

בסוף הדף הקודם התחלנו פרק שלישי במסכת, פרק המפקיד. הפרק הקודם עסק רובו ככולו בנושאי אבדה, ומה הדין של המוצאה. פרקנו עוסק בדיני שומרים. המשנה הראשונה מדברת על שומר חינם, אשר גנבו לו את האבדה אותה שמר. מכיוון שהוא שומר בחינם, אינו מתחייב כאשר גנבו ממנו, אם אמנם שמר שמירה נאותה ולא פשע בשמירה. 
בכל אופן, למרות שהוא פטור מתשלומים, חכמים חייבו אותו להישבע, כי אמנם שמר כראוי, ולא פשע בשמירתו. 
המשנה עוסקת במקרה מעניין, כאשר השומר שילם ולא רצה להישבע. כלומר, למרות שהייתה לו אפשרות להיפטר מתשלומים, הוא העדיף לשלם, כיוון שלא רצה להישבע. 
המשנה ממשיכה: נמצא הגנב – משלם תשלומי כפל. טבח ומכר – משלם תשלומי ארבעה וחמשה. כזכור, מהלימוד במסכת בבא קמא, הגנב מתחייב להחזיר את ערך הגנבה (קרן) וכן, תשלום נוסף הנקרא ''כפל'' שזהו בעצם סכום נוסף זהה לקרן, שביחד מהווים תשלום ''כפל''. אם גנב שור או שה, וגנב או שחט [בלשון המשנה טבח] את הבהמה, הרי הוא מתחייב בתשלום יותר גדול: אם שה – משלם פי ארבעה מערך השה, ואם שור – משלם פי חמישה מערך השור. 
שואלת המשנה: במקרה שלנו, שהשומר שילם במקום להישבע, למי משלמים את התשלומים הנוספים (כפל/ארבעה וחמשה), עונה המשנה: למי שהפיקדון אצלו. כלומר, תשלום של השומר [במקום השבועה] הופך אותו להיות ''בעלים של הפיקדון'', ולכן – התשלומים הנוספים מגיעים אליו ולא לבעל הפיקדון [קיבל את שווי הפיקדון ולכן ''יצא מן התמונה''].
 

הנושא

אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: לא ''שילם'' – שילם ממש, אלא כיוון שאמר ''הריני משלם'' אף על פי שלא שילם. כלומר, אין צורך שהשומר ישלם בפועל, כדי שניתן לו את הכפל, או ארבעה וחמשה, אלא מספיק רצון כֵּן ואמיתי שלו, ואמירה ברורה שזו כוונתו לשלם. 
רבי חייא אומר כי אמירה כזאת, מזכה אותו ב''תשלומים המיוחדים''. הגמרא מוכיחה דין זה של רבי חייא מברייתא, שכך נאמר שם במפורש, וכך אמנם נפסק להלכה ברמב''ם (קנין, הלכות שאלה, פרק ח', הלכה א'). 
 

מהו המסר?

היהדות מחשיבה מאוד את המאמץ, את הרצון ואת הכוונות, למרות שאין ''תוצאות'' בשטח. הכוונה עצמה מהווה תוצאה. עצם הכוונה משנה את האדם המתכוון – האדם נעשה ''טוב'' יותר לאחר ''כוונה טובה'' למרות שהיא טרם מומשה. 
לכן, פוסק רבי חייא, וכך גם נפסק למעשה, במקרה ששומר הביע רצונו האמיתי והכן לשלם על פיקדון שאבד אצלו, למרות שלא שילם בפועל, אנו מתייחסים אליו, כאילו שכבר שילם ומזכים אותו ב''תשלומים המיוחדים''. 
זהו לימוד חשוב גם בחינוך. ילד אשר מביע רצונו להשתפר, להשתנות, לבצע מטלות מסוימות, גם אם לא ביצע אותם בפועל, מגיע לו ''יישר כוח'' על כך. מגיע לו ציון לשבח, על עצם הרצון להשתפר. על עצם הנכונות להשתנות.       אין זו אומר כי אנו מסתפקים ברצון ולא שואפים לביצוע. אכן, אנו ''דוחפים'', מכוונים ומנווטים לביצוע, ולהעברת הכוונות הטובות לידי מימוש, אך בד בבד, אנו מעודדים, ומשבחים גם את שלב הרצון והכוונות הטובות.


המאמר לע''נ  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]