הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כרשב"ג במשנתנו
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא לח ע"ב
אתמר, רבי אבא ברבי יעקב אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל,
ורבא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים. -
והא אמרה רבי יוחנן חדא זמנא,
דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו - הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה! -
אמוראי נינהו, ואליבא דרבי יוחנן...
1.
רבי אבא ברבי יעקב [אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, תלמידו של ר' יוחנן (כתובות דף ע"ז ע"א) ] פסק בסוגייתנו כרבי יוחנן באופן נקודתי, ומבלי ל"נצל" את הכלל הכללי שאמר רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן, שהלכה כרשב"ג בגלל הכלל "כל מקום...".
1.1
משמע מכך, שרבי אבא ברבי יעקב טוען שרבי יוחנן לא אמר את הכלל הזה.
1.2
אולי אפשר לומר שיש כאן שתי מסורות בשם ר' יוחנן – בני ארץ ישראל – על ידי רבי אבא ברבי יעקב, ובין בני בבל – על ידי רבה בר בר חנה. [על המסורות של כלל זה ראה ב"סיני", כרך קכ, עמוד קע ]
1.3
ומדוע באמת לפסוק כרשב"ג נגד תנא קמא במשנתנו [שמובא בגמרא כ"חכמים"]?
1.4
אמנם לאמורא יש זכות לפסוק מנימוקים שלו כדעת יחיד גם נגד רבים [אם תנא קמא="חכמים"=רבים]
2.
ומה הנימוק לכלל של רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן ש"הלכה כרשב"ג במשנתנו חוץ מ..."
3.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל שו:
"כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה,
והטעם לפי שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו, ירושלמי סוף בתרא
ופירוש קצובות נלע"ד שר"ל הלכות מובחרות ומשובחות כדאמרינן בילקוט דשיר השירים ...
א"נ ועיקר ר"ל הלכות פסוקות וכן נראה מהא דאיתא בירושלמי גופיה ריש פרק אין עומדין גבי לא יעמוד אדם ויתפלל אלא מתוך דין של הלכה (פירוש הלכה פסוקה כמבואר בגמ' דילן) דקאמר עוד הוא מהלכות קצובות תני וכו' הרי דפירוש קצובות ר"ל הלכות פסוקות וכן מצאתי שוב למוהרי"ב בספר שדה יהושע שם בסוף בתרא דף ח"ן ע"ב
וז"ל הלכות קצובות פסוקות בלי בלבול מפי בית דינו והיינו רבים
ומשום הכי אפילו כנגד הרבים הלכה כמותו ע"כ: "
3.1
בדברי ה"יד מלאכי" ישנו יסוד מרכזי וחשוב באופן כללי. רשב"ג אמר את הלכותיו לא על דעת עצמו בלבד אלא על דעת בית דינו, ולכן דעתו נחשבת כדעת רבים, ומכיוון שבית דינו של רשב"ג אמר את ההלכה, לכן גם אם רשב"ג נחלק על חכמים רבים עדיין דעתו מכריעה.
כלומר, ה"רבים" של רשב"ג עדיפים על "רבים" אחרים, שהם:
א. צירוף של חכמים מסויימים שמוזכרים בשמותיהם.
ב. כמה חכמים - ללא ציון שמותיהם - שמובאים כ"חכמים".
ג. אולי אפילו נגד "סתם משנה" שתוקפה כשל דעת רבים.
3.2
וצריך לומר שבשלושת המקומות שאין הלכה כרשב"ג זה מפני שהגמרא החליטה באופן נקודתי וספציפי שאין הלכה כמותו [אפילו לא כבית דינו].
3.3
ה"יד רמה" על מסכת בבא בתרא דף קעד אומר, שכלל זה של רבי יוחנן איננו מוחלט, [בגלל שיש מחלוקת אם כלל זה בכלל תופס – כפי שראינו מחלוקת אמוראים ] והוא תופס רק במקום שסוגיית הגמרא כמותו.
3.4
והדבר מאד מוקשה, שהרי אם סוגיית הגמרא כמותו [כרשב"ג] לצורך מה מועיל הכלל???
3.5
וכן קשה, שלפי דבריו יוצא, שבהרבה כללים בש"ס שלגביהם יש מחלוקות אמוראים אם אמנם הם נאמרו [למשל, "הלכה כסתם משנה"], גם נאמר שהכלל לא מחייב אלא אם כן מוכח בגמרא ! אם כן לשם מה נאמר הכלל?
3.6
אלא אם נאמר שכוונת ה"יד רמה" היא לפסיקה של הש"ס, אבל במסורת הלימוד של סוגיות הגמרא יתכן שההלכה היא בהתאם לכללים, ובהתאם לשיטת אותו אמורא שאמר את הכלל, בדרך כלל – רבי יוחנן.
4.
ראה מה שכתבתי על מסכת עבודה זרה דף לב:
רשב"ג אומר: בזמן שהקרע שלו עגול - אסור, משוך - מותר.
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרשב"ג.
א"ל אביי: הלכה - מכלל דפליגי?
א"ל: מאי נפקא לך מינה?
א"ל: גמרא גמור, זמורתא תהא?
רשב"ג אומר שרק בזמן שהנקב של העור הלבוב עגול אסור העור בהנאה מפני שרק כך עשו לצורך עבודה זרה. ועל זה פסק שמואל הלכה כרשב"ג.
4.1
בגמרא מובאים האמוראים : "אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל", זאת אומרת שאמר רב יוסף שהיה תלמידו של רב יהודה שהיה תלמידו של שמואל.
4.2
שואלים הראשונים: הרי יש כלל בידינו ש"הלכה כרשב"ג במשנתנו" ומדוע שמואל צריך לפסוק באופן מיוחד שהלכה כרשב"ג?
תוס' עונה ששמואל לא מקבל את הכלל של "הלכה כרשב"ג במשנתנו".
5.
של"ה - כללי התלמוד (כ) כלל הלכה:
תמז. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה (בבא מציעא דף לח ב; ועוד).
וכתב רשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלח א ד"ה יורשין), דדוקא במשנה ולא בברייתא.
הסתייגות ראשונה: הכלל תקף רק במשנה ולא בברייתא.
5.1
וכתב הרי"ף ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא דלא קיימא לן כהאי כללא, דפלוגתא דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן כדאיתא בכמה דוכתי (כתובות דף עז א), ואיכא טובא דלית הלכתא כוותיה, עד כאן.
הסתייגות שניה: יש אמוראים שלא מקבלים בכלל את הכלל הנ"ל של רבי יוחנן.
5.2
הסתייגות שלישית:
ובפרק גט פשוט כתב הרי"ף ז"ל (בבא בתרא פא מדפיו) והדין כללא לאו דוקא, דלא אמרינן הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל אלא עד דאיכא טעמא, עכ"ל.
הלכה כרשב"ג רק כשיש "טעם" [=נימוק] לפסוק כמותו.
5.3
אולי כוונתו לא לסברא אלא לנימוק שנובע מתוכן הסוגיה וממבנה הסוגיה - שמבטאים את הכרעתו של עורך הגמרא. ראה דברינו לעיל בסעיף 3.6
6.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל שז:
כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו בר מערב וכו',
6.1
נראה דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל הך כללא בדווקא שהרי מצינו אליו ז"ל שבכמה מהדינים פסק דלא כוותיה וכמו שרשם מקום כבודם הר"ב תוספות יום טוב בפ"ח דעירובין משנה ז' ופ"ד דפסחים משנה ד'
ואחריו נמשך הר"ב בני יהודה בדף י"א ע"ג וי"ד ע"ב ע"ש דרשהו וחקרהו וכן מצאתי בפירוש להרב בעל לחם משנה ספ"ז מהלכות חובל ומזיק שכתב דלא ס"ל להרמב"ם זה הכלל
ושכ"כ הרא"ש בהדיא בפרק שור שנגח את הפרה ותמה שם הלחם משנה על הרב המגיד שכתב והדרינן לכללין דכל מקום ששנה רשב"ג וכו' דכיון שמצינו להרמב"ם ז"ל דבכמה דוכתי לא פסק כרשב"ג א"כ יהיו דבריו סתרי אהדדי והניח הדבר בצ"ע יע"ש,
וכן מצאתי עוד למהרש"ל ז"ל ביש"ש לב"ק פ"ה סי' י"ד שכתב דדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף רבו דלא פסקין כרשב"ג עד דאיכא טעמא
עד כאן הוא מסביר שהרמב"ם והרי"ף לא פוסקים - כעיקרון - לפי הכלל של "הלכה כרשב"ג בכל מקום במשנתנו", אלא אם יש טעם לפסוק כמותו. ראה לעיל בסעיף 5.2.
6.2
מכאן ואילך הוא מאריך בהוכחות שהביטוי "משנתנו" כוונתו דווקא למשנה ולא לברייתא, ראה לעיל בסעיף 5.2.
