סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1001

"אלא אמר רבא אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך"

בבא מציעא ס ע"ב

בפרשת קדושים נאמר: "את כספך לא תתן לו בנשך", וכך גם בפר' כי תצא נאמר: "לא תשיך לאחיך", הרי שאיסור ריבית מוגדר בתורה כנשך, נשך היינו נשיכת הלווה, כאשר המלוה מלוה ללווה הלואה והוא מתנה אתו שכאשר יגיע זמן הפרעון יקח ממנו ריבית, הרי"ז נשך. בפרשת בהר מתבטאת התורה גם בצורה אחרת "ובמרבית לא תתן אוכלך", הרי שהתורה קוראת לזה איסור ריבית, ריבית לשון ריבוי. המלוה מרבה את כספו שלא ביושר. יש לנו א"כ שתי הגדרות לאיסור הזה, איסור ריבית ואיסור נשך. והגמ' דנה: האם יש אפשרות לעבור על איסור ריבית בלא נשך, או אפשרות לעבור על איסור נשך בלא ריבית. מסקנת הגמ': "אלא אמר רבא אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין". ז"א, בעצם נשך וריבית הם מילים נרדפות לאותה פעולה. כל פעולה של הלואה, כאשר יש תנאי בין המלוה ללווה שהסכום שיוחזר יהיה יותר מסכום הלואה, מוגדר גם כנשך וגם כריבית. בכל פעם כאשר המלוה מרבה את הונו, היינו - ריבית, הוא נושך בהכרח את הלווה, וגורם לכך שהלווה יהיה נשוך, מדוע א"כ כתבה התורה את האיסור בשני לאווים, "לא תשיך לאחיך " "ובמרבית לא תתן אוכלך", הרי זה בכדי להלקות את המלוה בריבית פעמיים, משום הלאו של נשך, ומשום הלאו של ריבית, זאת למרות הכלל הידוע: שכל היכא דאיכא למידרש דרשינן, ולא מוקמינן בלאווי יתירי. בדרך כלל חז"ל דורשים את הפסוקים המיותרים, ומעמידים אותם באופנים כאלו, שלא יהיו מיותרים, ורק כשאין אפשרות אחרת, מסקנת חז"ל שהתורה חייבה את העובר בשני לאווים, וכגון: באיסור ריבית, שהמלוה את כספו בריבית, הרי הוא עובר על 2 הלאוים, וכך גם נפסק להלכה.

בספר שו"ת עונג יו"ט בסי' י"ד מופיעה קושי' מעניינת . ידוע, שישנם דברים שמוגדרים כאיסורי הנאה, ואין להם אפי' שווי של פרוטה. פירות של ערלה למשל: אסורים הן באכילה והן בהנאה. נמצא, שאדם שברשותו פירות ערלה, אין שום שווי לפירות הללו. אנו גם יודעים מאידך, שהתורה התירה לחולה שיש בו סכנה לאכול מאכלות האסורים באכילה. מעתה, טוען בעל העונג יו"ט ניתן לכאורה לצייר אופן של ריבית בלא נשך, ונשך בלא תרבית כדלהלן: מה יהיה באופן שאדם הלוה לחבירו סכום כסף, והוא התנה שבשעת הגביה הוא יגבה מלבד את סכום ההלואה, גם סכום מסוים לריבית. כאשר מגיע זמן הפירעון, מוצא המלוה בבית הלווה פירות ערלה האסורים באכילה, ללווה אין שום ערך בפירות האלו, ואילו המלוה חולה הוא נמצא במצב בו אם הוא לא יאכל פירות ערלה הוא יסתכן בבריאותו, הרופאים גוזרים עליו לאכול דווקא פירות ערלה לצורך בריאותו, אם המלוה יקח את פירות הערלה מהלווה בשווי הריבית אותה הוא קצב, יהיה לפנינו אופן בו המלוה מרוויח, היינו, התרבה, שהרי הוא חולה מסוכן, והוא חייב לאכול את הפירות ערלה שהוא נטל מהלווה, אילולא היה נוטל מהלווה, היה עליו לקנות בשוק את פירות הערלה כדי להציל את נפשו, ואילו הלווה לא היה בגדר של נשוך, זאת משום שהלווה בהיותו אדם בריא, אין לפירות הערלה שום ערך בעיניו, הם אסורים בהנאה. הרי לנו היכי תימצי של ריבית בלא נשך. ובמקרה הפוך יהיה לנו היכי תימצי של נשך בלא ריבית. אם המלוה הוא אדם בריא והלווה הוא אדם חולה שחייב לצורך ריפויו לאכול פירות ערלה, כאשר המלוה יקח בדמי ריבית את פירות הערלה מהלווה, נאלץ הלווה לקנות פירות ערלה אחרים לצורך ריפויו. נמצא, הלווה נשוך, אבל המלוה לא התרבה הונו. א"כ מדוע אמר רבא אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך ולא חילקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאווים. הרי יש לנו היכי תימצי פשוט של נשך בלא ריבית וריבית בלא נשך.

את קושייתו של בעל העונג יו"ט, ניתן ליישב ביסוד פשוט: איסורי הנאה, מלבד שאין לבעליהם ערך, הם גם מוגדרים כאינם ברשותו של בעליהם, כפי שאנו יודעים על חמץ בפסח, שלא היה על אדם לעבור ב"בל יראה", שהרי התורה אמרה: "לא יראה לך ולא ימצא לך", וחמץ היות והוא אסור בהנאה, הוא מופקע מרשות הבעלים והכתוב עשאן כאילו ברשותו, כדי שיעבור עליו, אבל הדין הוא: שכל איסורי הנאה לא נחשבים בכלל ברשות הבעלים, לא לגבי מכירה, ולא לגבי הקדש, ולא לגבי שום דבר אחר. נמצא, שאדם שגנב מחברו למשל איסורי הנאה, אינו חייב בתשלומי גניבה, משום שאיסורי הנאה אינם מוגדרים בכלל ברשותו של אדם, למרות שהם נמצאים ברשותו, הרי הם כחפץ של הפקר שנמצא ברשות אדם שהאדם לא זכה בו, הרי החפץ אינו שייך אפי' ממונית לבעליו, משום שבעליו מופקעים מאכילתו, הנאתו, או מכירתו. מעתה מיושבת קושי' העונג יו"ט בפשטות, המלוה אינו עובר על איסור ריבית, אלא כאשר הוא נוטל את הריבית מכח התנאי שהתנה עם הלווה, כסף כזה שהמלוה יטול באופן שהוא לא יתנה עם הלווה, למשל, אדם שילווה לחבירו סכום כסף ולא היה לו שום תנאי של תשלומי ריבית, וכאשר הוא בא לגבות את חובו הוא גם גנב באותו זמן מהמלוה סכום נוסף, האם יעלה על הדעת לומר, שמלבד איסור הגניבה הוא גם עבר על איסור ריבית, ברור שלא, איסור ריבית הוא אך ורק באופן בו מטעם ההלוואה משתייכת הריבית למלוה, כיוון שאנו מדברים באופן שללווה יש איסור הנאה, והלווה הוא אדם בריא, ואין לו שום צורך באיסורי ההנאה, איסורי ההנאה אינם ברשותו, הם אינם בבעלותו, כאשר המלוה יקח את איסורי ההנאה לא נוכל לומר שיש כאן איסור ריבית, משום שגם אילולא היה מלוה, היה יכול הלווה ליטול את אותם פירות, פירות אלו הם כפירות הפקר. משל למה הדבר דומה. לאדם שיש ברשותו פירות הפקר, שהוא לא זכה בהם, והמלוה שלו, כאשר הוא בא לגבות את החוב, הוא לקח מלבד החוב, גם את פירות ההפקר, ברור שאין בזה גדר של ריבית. נטילת הפירות היתה מותרת גם לולא ההלוואה, לא ההלוואה היא שהביאה לחיוב הלווה בתשלומי הריבית, ולכן אין לנו אפשרות לומר שהתורה אסרה ריבית באופן בו המלוה הוא חולה מסוכן וללווה יש לו פירות האסורים בהנאה, אין זו ריבית הבאה מלווה למלוה, הפירות אינם ברשותו של הלווה, והמלוה יכול ליטלם גם אילולא היתה כאן הלואה, ולכן צודק רבא במה שהוא אומר: אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך ולא חילקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאווים.

[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]