הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
והילכתא: תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא מב ע"א
ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אותבינהו בצריפא דאורבני, איגנוב.
אמר רב יוסף: אף על גב דלענין גנבי נטירותא היא, לענין נורא - פשיעותא היא, הוה תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב.
ואיכא דאמרי: אף על גב דלענין נורא פשיעותא היא, לענין גנבי נטירותא היא, ותחלתו בפשיעה וסופו באונס - פטור.
והילכתא: תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב.
רמב"ם הלכות שאלה ופקדון פרק ד הלכה ו:
הפקיד אצל חבירו כספים בדרך להוליכם לביתו או ששלח עמו מעות ממקום למקום צריכין שיהיו צרורים ומונחים בידו או קשורים כראוי על בטנו מכנגד פניו עד שיגיע לביתו ויקברם כראוי
ואם לא קשרן בדרך הזאת אפילו נאנסו חייב לשלם שהרי תחלתו בפשיעה,
מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חבירו והניחם במחיצה של קנים והיו טמונים בעובי המחיצה ונגנבו משם
ואמרו חכמים אף על פי שזו שמירה מעולה לענין גניבה אינה שמירה כראוי לענין האש
ומאחר שלא טמנו בקרקע או בכותל בניין פושע הוא וכל ט שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכן כל כיוצא בזה.
1.
בפשטות, הרמב"ם פוסק כ"והלכתא" בסוגייתנו.
2. ראה מה שכתבנו לעיל על בבא מציעא דף לו.
3.
תוספות מסכת קידושין דף נב עמוד א:
ביע"ל קג"ם - למ"ד פירש הקונטרס לחי העומד מאיליו ור"ת מפרש דהלמ"ד היינו ימי לידה שאינה רואה בהן שאין עולים לספירת זיבתה
ובני נרבונא מפרשים דהלמ"ד היינו פלוגתא דפ' כל שעה (פסחים דף כה:) לא אפשר ולא קמכוין דהלכה כאביי ומכל מקום לא הוזכר יע"ל קג"ם אלא על יאוש שלא מדעת ועד זומם.
3.1
מקשה תוס':
וא"ת אמאי לא חשיב נמי פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה אביי משמיה דרבה אמר חייב ורבא משמיה דרבה אמר פטור (בבא מציעא דף לו:)
והלכה כאביי דהא מסקינן (שם בבא מציעא דף מב.) והלכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כדפר"ח
ובספרים לא כתוב והלכתא בהך שמעתא
אבל כתב בה"ג וגם כתוב בספרים גבי המפקיד מעות אצל חבירו בעובדא דצריפא דאורבני
לפי שיטת ר"ח שיש לפסוק בסוגייתנו כאביי - על פי מסקנת הגמרא להלן בבבא מציעא דף מב - מדוע המקרה בסוגייתנו לא מצורף למקרים המיוחדים - יע"ל קג"ם - שבהם הלכה כאביי.
3.2
עונה תוס':
ונראה לפרש דלכך לא נכתבה בכללא דיע"ל קג"ם דלאחר כך נפסקה הך הילכתא כרבנן סבוראי.
משמע מדבריו שה"והלכתא כוותיה דאביי ביעל קגם" נקבע אחרי שנקבעה הלכה כאביי בסוגייתנו, או אולי כוונתו בדיוק להיפך - וכך נראה מהפרשנים - שרבנן סבוראי הם אלה שפסקו בבא מציעא דף מב כאביי - לפי ר"ח.
4.
גופי הלכות פרק ה - כללי אות ה' כלל קנד:
הלכה כאביי ביע"ל קג"ם. קידושין דף נב ע"א). והקשו התוס' דאמאי לא חשיב פשע בה ויצאת לאגם דהלכה כאביי [בבא מציעא דף לו:],
ותירצו דלכך לא נכתבה בכללא דיע"ל קג"ם,
משום דאחר כך נפסקה הך הלכתא כרבא כרבנן סבוראי עכ"ל.
עד כאן הוא מסביר כתוס' לעיל בסעיף 3.2 וכאפשרות השניה שכתבנו שם.
5.
והוא ממשיך:
ולע"ד אפשר תירוץ אחר
דכי אמרינן בעלמא פלוני ופלוני הלכה כפלוני, היינו במילתא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא כי פליגי אליבא דאחר,
וההיא דפשע בה ויצאת לאגם הוי פלוגתא דאביי ורבא אליבא דרבם רבה.
הכלל של הלכה כאביי ביע"ל קג"ם מתייחס רק לגבי מקרים בהם אביי ורבא נחלקו בדעת עצמם, ולא אליבא חכם אחר.
ובסוגייתנו מדובר שהם נחלקו בדעת רבם - רבה.
ולכן אע"פ שלפי ר"ח ההלכה בסוגייתנו היא כאביי בכל זאת אין לצרף את המקרה של סוגייתנו לרשימה של "יע"ל קג"ם"
5.1
ויש להעיר: הכלל שהובא לעיל בסעיף 8 תקף לא רק לגבי הכלל שהלכה כאביי נגד רבא ביע"ל קג"ם אלא הוא תקף לכל כלל שקובע את ההכרעה בין שני אמוראים.
5.2
והוא מביא הסבר נוסף לפסיקה כאביי בסוגייתנו:
ומה גם דאפשר דכיון דאביי ורבא תרוייהו תלמידי רבה,
אפשר דאביי דייק טפי במילתא דרבה רביה, שמלבד שלמדו תורה גידלו בביתו כבן וקראו אביי לומר ששמו כשם אביו[מא].
כוונתו לכך, שבסוגייתנו יש לפסוק כאביי מסיבה מיוחדת, שהרי אביי ורבא נחלקו מה אמר רבם - רבה, ואביי היה יותר "דייקן" במסירת דברי רבה!!!
5.3
האם אביי מוגדר כאן כ"תלמיד מובהק" או לא קשור כי דיוק בדברים לא קשור לגדלות התלמיד.
6.
לגבי ה"והלכתא" בסוגייתנו - בבא מציעא דף מב - ראה הרב זיני, "רבנן סבוראי", עמוד 139 שהפסק "והלכתא" מאוחר אף מתקופת "רבנן סבוראי".
7.
ויש לי להעיר על דברי הרמב"ם שהבאנו בתחילת הקטע: "... מעשה באחד שהפקיד מעות ... ואמרו חכמים...". מדוע היה צריך לציין "מעשה ב..." ולא אמר את המקרה והדין בלבד.
7.1
אלא יש לומר, שבדרך כלל כשהרמב"ם מביא "מעשה באחד" [כ-30 מופעים ברמב"ם] מוזכרים אחריו גם "חכמים", כגון "ואמרו חכמים"; "ובא מעשה לפני חכמים".
7.2
כנראה שהרמב"ם רוצה להדגיש שמדובר בדין ותקנת חכמים שנוצרו בעקבות מקרה שהתרחש, ולכן יש לדקדק בפרטי המקרה כדי להתאימו למקרים אחרים. כי רק במקרה כזה כפי שבא לפני חכמים הם "תיקנו" את דינם.
