סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1002

"לא תגנוב על מנת למיקט לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל"

בבא מציעא סא ע"ב

התורה אסרה באיסור מיוחד את הגונב על מנת למיקט, היינו: לצער את הנגנב, אין דעתו להחזיק את החפץ הנגנב אצלו, הוא גונב רק כדי לצער את הנגנב, ובדעתו להחזיר. כך גם הגונב על מנת לשלם תשלומי כפל. וכדברי רש"י: "שרוצה לההנותו ויודע בו שלא יקבל". אדם שרוצה להנות את חבירו, אבל הוא יודע שחבירו יסרב לקבל. מצא לעצמו עצה, גונב את חבירו, והגונב ע"פ דין תורה, חייב לשלם כפל, וכך הוא רוצה להנות את חבירו בעורמה, הוא יחזיר את הגניבה בכפליים. דבר זה נאסר מפסוק מיותר של "לא תגנוב", לחייב אפי' אדם הגונב על מנת לשלם כפל.

האחרונים מקשים על דין זה, מגמ' מפורשת במס' בבא בתרא. הגמ במס' ב"ב בדף ט"ז. אומרת כך: "דרש רבא מאי דכתיב ברכת אובד עלי תבוא ולב אלמנה ארנין". ברכת אובד עלי תבוא, מלמד שהיה איוב גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להם. רש"י מסביר: "ברכת אובד", שהיה סבור הנגנב: שהיה אובד את שדהו, ולבסוף היה מברך איוב ומשתבח בפני חביריו במעשיו הטובים, והוא אומר ברכת אובד עלי תבוא. שואלים האחרונים: כיצד היה מותר לאיוב לעשות את הדבר הזה, הרי זה כגוזל ע"מ למיקט, כגוזל ע"מ לשלם כפל, שהתורה אסרה זאת באיסור נפרד, מה בין גוזל ע"מ לשלם כפל לבין גוזל ע"מ להשביח את השדה, סוף סוף היה כאן מעשה של גזל.

המהר"ם שיף בחידושיו למס' ב"מ מציין: שבמס' ב"ב הוא יישב את הקושי', אבל לא זכינו לאורו, לפי שדפים אלו חסרים בחיבוריו של המהר"ם.

הגאון רבי מתתיהו שטארשון בהגהה למס' ב"ב מציין לדברי היד רמה המסביר את דברי הגמ' במס' ב"ב שמדובר בגוי, איוב משתבח שהוא עשה כן ליתומים שאינם מבני ישראל, שם לא נאמר האיסור של "לא תגנוב ע"מ לשלם כפל", והשתבחותו על איוב היתה על דרך ההפלגה. לא די במעשיו הטובים לבני ברית, אלא אפי' לגוים, היה גומל חסדים בצורה מופלגת. הגאון בעל הקובץ שיעורים בחיבורו על מס' ב"ב אות ס"ג מיישב באופן דומה: יש לומר דרבא לטעמיה דאמר לעיל: דאיוב לא היה מישראל. ואפשר שבן נח אינו מוזהר, ורק בישראל ילפינן לה מקרא. ז"א, רבא סבור לעיל: שאיוב לא היה יהודי אלא גוי, ורבא לשיטתו יכול ללמוד כך פשט בפסוק, משום שגוי לא הצטווה באיסור של לא תגנוב על מנת לשלם כפל.

יש לכאורה מקום ליישב את הקושי' באופן פשוט יותר: אדם כאשר הוא גונב ע"מ לשלם כפל, מעשה הגניבה אינו שונה מאשר כאשר הוא גונב שלא ע"מ לשלם. עצם נטילת החפץ הגנוב והוצאתו מרשות הנגנב, יש בזה משום מעשה גניבה, והתורה אוסרת מעשה גניבה גם כאשר הכוונה טובה. שונים הדברים כאשר אנו מדברים בגניבת קרקע, קרקע לעולם ברשות בעליה עומדת, אין שום אפשרות לעשות מעשה גזל בקרקע. הגזל בקרקע אינו יכול להיות מבוצע, אלא אך ורק באופן בו הגזלן משבית בפועל את בעלותו של הנגזל, הוא פשוט לא נותן לנגזל להיכנס לקרקע והוא קובע עובדה בכך שהוא יושב בקרקע, אבל אין לנו מעשה גזל בקרקע. מעתה, אפי' הגוזל קרקע בכך שהוא משביח אותה, אין כאן בכלל מעשה גזל בכדי שנחשיב את המעשה לגוזל ע"מ לשלם כפל, הוא רק ירד לתוך שדה חברו להשביח אותה. היתומים היו בגדר של ברכת אובד, שהרי בשעה שפלוני נכנס לנכסיהם, הם מרגישים את עצמם בבחינת אובד. כאשר כניסת היורד לשדה היתומים היתה ע"מ להשביח, שוב אין בזה שום איסור, משא"כ בגזל מטלטלין גם אם הכוונה טובה, המעשה יהיה מעשה של גזל.

[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]