הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב ושמואל ו"תניא כוותיה"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא מט ע"ב
אתמר, רב אמר: שתות מקח שנינו, ושמואל אמר: שתות מעות נמי שנינו.
מבנה הסוגיה:
1.
מחלוקת רב ושמואל [יש גורסים "רב כהנא" במקום "רב"]:
אתמר, רב אמר: שתות מקח שנינו, ושמואל אמר: שתות מעות נמי שנינו...
2.
נסיון הוכחה לשמואל:
תנן: האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח.
מאי לאו - דזבין שוי עשרים בעשרין וארבעה, ושמע מינה שתות מעות נמי שנינו!
בדרך כלל הביטוי "תנן" פותח קושיה מהמשנה האחרונה בסוגיה [=משנתנו]. כאן משמע מניסוח הציטוט שמדובר בהוכחה לשמואל, שזו ממילא קושיה על שיטת רב.
2.1
דחיית ההוכחה:
- לא, דזבין שוי עשרים וארבעה בעשרים.
2.2
קושיה על הדחיה:
מי נתאנה - מוכר.
אימא סיפא: עד מתי מותר להחזיר - בכדי שיראה לתגר או לקרובו.
ואמר רב נחמן: לא שנו אלא לוקח, אבל מוכר - לעולם חוזר.
בגלל הקושיה על הדחיה נשארה ההוכחה לטובת שמואל - בסעיף 2.
3.
דחייה אחרת להוכחה לטובת שמואל [בסעיף 2], וממילא מתאים לשיטת לרב:
אלא דזבין שוי עשרים וארבעה בעשרין ותמניא.
4.
נסיון נוסף להוכיח כשמואל וממילא תהיה קושיה על "רב" [ראה הערתנו לעיל בסעיף 2 על הביטוי "תנן"]:
תנן: הורה רבי טרפון בלוד: האונאה שמונה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שליש למקח.
מאי לאו - דזבין שוי שיתסרי בעשרים וארבעה,
ושמע מינה שליש מעות נמי שנינו! -
4.1
דחיית ההוכחה:
לא דזבין שוי עשרים וארבעה בשיתסר,
4.2
קושייה על הדחייה הנ"ל:
מי נתאנה - מוכר.
אימא סיפא: אמר להם כל היום מותר לחזור,
ואמר רב נחמן: לא שנו אלא לוקח, אבל מוכר לעולם חוזר! -
4.3
יישוב הקושיה על דחיית ההוכחה לשיטת שמואל, וממילא חוזרת הדחיה על ההוכחה לשיטת שמואל, ומתאים לשיטת רב.
אלא דזבין שוי עשרים וארבעה בתלתין ותרין.
5.
הוכחה [סופית] מברייתא לשיטת שמואל:
תניא כוותיה דשמואל: מי שהוטל עליו ידו על העליונה. כיצד? מכר לו שוה חמשה בששה, מי נתאנה - לוקח, יד לוקח על העליונה,
רצה - אומר תן לי מעותי,
או תן לי מה שאוניתני. מכר לו
6.
רא"ש מסכת בבא מציעא פרק ד סימן טו:
והלכתא כוותיה דשמואל. דקי"ל הלכתא כוותיה בדיני.
ועוד דתניא כוותיה.
הרא"ש פוסק כשמואל בסוגייתנו.
הוא מציין 2 נימוקים:
6.1
הכלל הוא שהלכה כשמואל נגד רב בענייני ממון [="בדיני"].
6.2
הנימוק שני לפסוק כשמואל בסוגייתנו הוא: יש ברייתא שמסייעת לדבריו, והגמרא מביאה אותה בלשון "תניא כוותיה דשמואל".
6.3
מדוע הרא"ש זקוק לשני התרוצים?
6.4
ונראה לי לחדש: ממהלך הסוגיה נראה היה שהגמרא מנסה לדחות את ההוכחות לטובת שמואל ולהתאימם לשיטת רב, ויתכן שבכך "עורך הגמרא" בסוגייתנו פוסק דווקא כרב ולא נוקט את הכלל שהלכה כשמואל בדיני נגד רב.
ולכן הגמרא הביאה "תניא כוותיה דשמואל" כדי להכריע בסופו של דבר כשמואל ולא כרב. ולכן הרא"ש זקוק לנימוק השני לצורך ההכרעה כשמואל
7.
רמב"ם הלכות מכירה פרק יב הלכה ב:
* וכמה תהא הונייה ויהיה חייב להשיב, שתות בשוה א, כיצד הרי שמכר שוה שש בחמש, או שוה שבע בשש, או שוה חמש בשש, או שוה שש בשבע, הרי זה הונייה ונקנה המקח וחייב המאנה לשלם את ההונייה ולהחזירה כולה למתאנה.
הגהות מיימוניות הלכות מכירה פרק יב הלכה ב:
* [ועיין בסמ"ג לאוין סי' ק"ע שמביא דעת התוס' מבתרא (דף פ"ג) טור ח"מ סי' רכ"ז כל הסוגיא יע"ש]:
[א] כחכמים לגבי ר"ט דאמר שליש וכשמואל דאמר אף שתות מעות שנינו דתניא כוותיה
וגם הלכתא כוותיה בדיני ודלא כרב דאמר שתות מקח דוקא:
כדברי הרא"ש.
8.
מגיד משנה הלכות מכירה פרק יב הלכה ב:
[ב] כמה תהיה אונאה ויהיה חייב וכו'. כתב המחבר ד' צדדין שנים מהם מוסכמים בגמרא והם שוה שש בחמש ושוה שש בשבע אבל שוה חמש בשש או שבע בשש מחלוקת שמואל ורב כהנא שם בהזהב (דף נ' נ"א)
ופסק כשמואל דתניא כוותיה וכן כתב בהלכות:
הוא מציין רק את הנימוק השני שמובא ברא"ש, כי הנימוק הראשון שהלכה כשמואל נגד רב לא תקף בסוגייתנו כי לפי גירסתו מי שחולק בסוגייתנו על שמואל הוא רב כהנא ולא רב.
8.1
אמנם קצת קשה, רב כהנא [היו כמה אמוראים בשם רב כהנא] המוקדם ביותר היה תלמיד-חבר של רב, ואם הכלל הוא שהלכה כשמואל נגד רב הרי ברור שהלכה כשמואל גם נגד רב כהנא, ומדוע ה"מגיד משנה" - לעיל בסעיף 8 - לא הביא נימוק זה.
אלא יש לומר כדברינו לעיל בסעיף 6.4.
