מידות החסיד / רפי זברגר

בבא מציעא דף נב ע''א-ע''ב 

הרקע

שאלנו במשנה הפותחת את הדף שלנו: עד מתי מותר להחזיר? במקרים שמותר להחזיר את המטבעות שנעשו בהם אונאה, יש זמן מוגבל להחזירו. מהו הגבול? שואלת המשנה. ועונה מיד: בכרכים – עד שיראה לשולחני (חלפן כספים), בכפרים – עד ערבי שבתות (אז באים בני הכפרים לעיר כדי לקנות צרכי שבת, ויכולים גם להראות המכר לשולחני).
ממשיכה המשנה ומסייגת את הדינים הללו: אם היה מַכִּירה – אפילו לאחר שנים עשר חודש, מקבלו הימנו, ואין לו עליו אלא תרעומת . משפט זה מלמד כי אם המוכר מכיר את המטבעות שנפסלו, יכול לקבלם גם במשך שנה. משפט לא כל כך ברור, ננסה להסבירו מיד בגמרא.  
 

הנושא

שואלת הגמרא באיזה מקום מדובר? אי בכרכין – עד שיראה לשולחני, אי בכפרים – הא אמרת עד שיראה לשולחני. 
לא ברור לגמרא על איזה מקום בארץ ישראל? הרי פירטנו במשנה, ושם חילקנו בין כרכים, בהם מחזיר עד כדי הזמן שיראה את המטבעות לשולחני, לכפרים – שם מחזיר עד ערבי שבתות, אם כן, במה מדובר במשנה בקטע זה?
עונה הגמרא שמדובר במידת חסידות. כלומר, מן הדין באמת לא צריך לקבל את המטבעות בחזרה, אבל, אם הוא מכיר ויודע שאילו מטבעותיו, מידת החסידות שיקבלם גם כעבור תקופה ארוכה.
שואלת הגמרא, אם מדובר באדם חסיד, המקבל את המטבעות גם לאחר זמן רב, מדוע כתוב בהמשך ואין לו עליו אלא תרעומת – אם קבלת המטבעות גורמת ומביאה לתרעומת וכעס, אומרת הגמרא: לא קבולי לקבלה מיניה, ולא תרעומת תהוי ליה. כלומר, אם קבלת המטבעות והחלפתן גורמת למתח וכעסים – לא שווה!
עדיף לא לקבל את המטבעות, ולא להגיע לידי תרעומת וכעס. 
 

מהו המסר?

המסר פשוט וברור: לעשות כמעט כל דבר על מנת להוריד את רמת הכעס והתרעומת. חכמים גינו אנשים כועסים, ודימו אותם לכל מיני ''דברים רעים''. כמו למשל: ''כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו'', ועוד אמרות רבות.
הרמב''ם קובע חד משמעית: הכעס מדה רעה היא עד למאוד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו (הלכות דעות, פרק ב' הלכה ג').


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]