סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1003

"שטר שכתוב בו ריבית"

בבא מציעא עב ע"א

'כל המקבל עליו עול ריבית – מקבל עול שמים, וכל הפורק עול ריבית – פורק ממנו עול שמים' [תורת כהנים – בהר]. '...והדברים האלו עמוקים מאד מאד בחטא הריבית, עד שא"א לפרש בפירוש ולרדת על עומק החטא הזה. ולא מצינו חטא ועוון שהפליגו בו חכמים כמו שהפליגו בחטא הזה... וא"א לפרש עניין העונש הזה. והשי"ת יציל אותנו מן החטא הגדול הזה ומשאר חטאים, גדול וקטן אמן' [נתיבות עולם למהר"ל – נתיב הצדקה, ו']. כתבו הראשונים שהמלווה בריבית אינו חי לתחיית המתים [הרוקח, כלבו. ועי' תוס' ע: ד"ה תשיך – מתרגום ירושלמי, על האחד שלא קם בבקעת דורא במתים שהחיה יחזקאל, מפני שהלווה בריבית. הובאו בפוסקים. וע"ע מדרש תנחומא – משפטים ט"ו]. ובאור הדברים נראה [ע"פ דברי המהר"ל – דרוש לשבת הגדול], שיש כאן מידה כנגד מידה מיוחדת, על שנכנס לגבול ושפע החיים של חברו לקחתו, ואינו כגזל שלוקח ממון מסוים – כי הלוקח ריבית, אשר הוא בדרך משא ומתן, לוקח ממנו את עצם השפעת חייו, שהשי"ת משפיע לכל אחד פרנסה וחיים, וכמו שכתוב אצל אזהרת ריבית "וחי אחיך עמך", ולכן נקרא 'נשך' – על שום נשיכת הנחש שהביא מיתה בעצם לעולם. וכן הוא סם הנחש, שאין קלקולו קלקול 'מקומי', אלא נכנס מיד לזרימת החיים של כל הקומה. והרי הוא היפך ברכה שמרבה את הקרן, וזה בנשיכתו מכניס העדר החיים, עד שמלפף את כל הקומה, ולא נשאר מקום חיות [מתוך מבוא ל'אוצר מפרשי התלמוד', מהרב י"ד דיויד שליט"א]. כתוב בספר 'עקדת יצחק' רצתה תורה, שכמו שבקרקעות נעשים הכל שווים בהם בשנות השמיטה והיובל, כך יהא ממונם כל השנים, כאילו הכל שותפים בו, כאילו היתה ירושה של אב, שלפעמים ביד אחת זה ולפעמים ביד אחר, ואין מעלים זה לזה ריבית או טובת הנאה, לפיכך כתוב כאן "וחי אחיך עמך", וא"ת למה החמיר הכתוב כ"כ בנשך ההלוואות, מה לי שכר בהמה או כלים, למה לא ישכיר לו מעותיו בריווח מה? הנה הטעם הוא מבואר כי השוכר בהמה וכלים על הרוב הוא שוכרו למלאכה או לעסק שהוא נשכר בו, וראוי שיושכרו שניהם, וכמו שנאמר 'אין הלווה עושה סחורה בפרתו של חברו'. אמנם, הלווה ממנו כסף על הרוב הוא לווהו להשלים חסרונותיו לסיפוק ביתו או לפרוע חובו וכיוצא, ואם תשים עליו נשך יבוא חסרון על חסרון, וחסרון לא יוכל להימנות. מצות ההלוואה בדרך של גמילות חסדים, היא הסלע האיתן שעליו מושתת חברת בני העם היהודי, וזוהי אחת המצוות הגדולות, שעל ידי קיומן רצה הקב"ה שנביע את כניעתנו לפניו בדרך של הקרבת קורבנות בחיי המעשה שלנו. ככל שלקיחת ריבית אינה נוגדת את תביעתו של השפע הטבעי, ותואמת את המושגים הרגילים של חוק ומשפט, שלפיהם אין בה בלקיחת הריבית משום עוול כלשהו, כך מתברר עוד יותר שאיסור הריבית הוא מבין אותן המצוות כגון שבת, שמיטה, יובל, שתכליתן לשמש עדות ואות, זכרון לשלטונו של הקב"ה על העולם ועל ישראל. שביתת המלאכה בשבת, שמיטת הקרקעות והכספים בשנה השביעית, הפקעת הזכויות על קרקעות ועל עבדים ביובל, הללו מכריזות על ה' כעל אדון עולם וקונה כל, שבידו המעלות על כוחות האדם, על הארץ, על הרכוש, על אנשים, ועל נכסים.

וזה גם טעם איסור ריבית, ה' ציווה אותנו לוותר על זכות המלווה לקבל ריבית מן הלווה, על מנת שבקיום מצוה זו נודה ונכריז, שהוא אדון שליט על כל נכסי המטלטלין שלנו, שכן רק בתנאי הכרחי זה גאל אותנו ממצרים והעניק לנו עצמאות ורכוש.

והנה עשתה התורה את ההלוואה ללא ריבית למצוה החשובה ביותר ביחס הסוציאלי שבין אדם לחברו, והיא הגנה על הלווה לבל יסבול מיחס של קשיחות מצד המלוה, ואף אסרה על המלוה לביישו. ואולם מאידך, חייבה התורה את הלווה לשלם את חובו בזמן הקבוע ובדייקנות, ואסרה עליו להוציא את כסף ההלוואה שלא לצורך או להשקיעו בדרך שילך לאיבוד. 'וכשהמלוה מכיר את הלווה שהוא בעל מידה זו, מוטב שלא להלותו ממה שילווהו ויצטרך לנגשו אח"כ ויעבור כל פעם משום "לא תהיה לו כנושה" [חו"מ צ"ז, ד]

[מתוך פירוש רש"ר הירש, משפטים]