וקראת לשבת עונג / רפי זברגר

בבא מציעא דף נד ע''א 

הרקע

למדנו לעיל, כי המחלל מעשר שני, חייב להוסיף חמישית (בלשון חכמים חומש) על ערך הפירות. שואלת הגמרא בתחילת הדף: חומש מעכב או אינו מעכב? כלומר, האם אדם אשר חילל את פירות מעשר שני על מטבעות ללא תוספת חומש, האם כבר אז ניתן לאכול את הפירות, או שמא, עד שייתן גם את החומש, ורק אז – מותר לאכול את הפירות.
 

הנושא

אמר רבי יוחנן: הכול מודים בהקדש שחלל, הואיל וגזברין תובעים אותו בשוק. הקדש, הוא חפץ או מאכל, שאדם תרם לבית המקדש, ובכך הפך אותו להיות ''קדוש'' ואסור באכילה לזרים. 
כמו במעשר שני, כך גם ב''הקדש'', ניתן לחללו, ובכך להוציאו ל''חולין''. כלומר, חילול ההקדש על כסף בשוויו, הופך את המטבעות להיות ''הקדש'' ואת ההקדש לחולין. 
אומר רבי יוחנן, למרות שבמעשרות ראינו מחלוקת בין תנאים (חכמי המשנה) האם מותר לאכול פירות מעשר שני אשר חולל על מטבעות ללא חומש או שמא אסור לאוכלם, בהקדש, לפי כולם - מותר לאכול מיד את ההקדש. 
כל זאת מכיוון שאנו ''סומכים'' על הגזברים (אנשי הכספים) של ההקדש שידעו לגבות את החמישית החסרה בהמשך הדרך.
בהמשך, שואלת הגמרא, כיצד אנו אומרים שבהקדש אין מחלוקת, ולפי כולם החומש אינו מעכב, והרי מצאנו ברייתא (משנה ''חיצונית'') המתארת מחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים, שניתן ללמוד שם, כי הם חולקים בדיוק בנקודה הזאת, האם חומש מעכב, או שמא אינו מעכב.
בסוף הקטע, ''מתקנת'' הגמרא את הלשון, ואת הגירסא, ואומרת בשם רבי יוחנן: הכול מודים בשבת, בהקדש שחלל. 
לפי הגירסא הנוכחית, צירוף של שני מרכיבים: השבת, והקדש ''מחוללים'' את הדין שחומש אינו מעכב.
וזאת בגלל שני דברים: בגלל עונג שבת, המבוטא בפסוק בספר ישעיהו (נ''ח, י''ג): וְקָרָ֨אתָ לַשַּׁבָּ֜ת עֹ֗נֶג, אנו מתירים לאכול את הפירות, למרות שלא הוסיפו חומש, כדי לשמוח ולענג את השבת. הסיבה השנייה להיתר: היות הפירות הֶקדש, וכפי שאמרנו לעיל, גזברי ההקדש דואגים לגבות את החומש החסר.  
 

מהו המסר?

עונג שבת הוא מושג עם משמעות עמוקה מאוד. רק אנשים השומרים שבת יכולים להבין משמעות זו.
הידיעה כי ''אין מצב'' לדבר בפלאפון, לראות טלוויזיה, לבשל, לנסוע לים או לבצע פעולות יומיות, אלא פשוט יושבים ונשארים באותו מקום בכל השבת, כבר נותנת לנו מרגוע.
עצם המנוחה והרגיעה מכל העיסוקים שהטרידו אותנו במשך כל ימות השבוע, היא פשוט עֹ֗נֶג צרוף.
הציפיה שלנו במשך כל השבוע להגיע ל''שבת מנוחה'', לשבת כל המשפחה סביב לשולחן שבת, לאכול, לשוחח, לשיר, לדבר על פרשת שבוע ופשוט להתענג, גורמת להתעלות רוחנית כל שבת מחדש.
ישנם הלכות המסייעות לקיום עונג שבת, כמו זו שלמדנו היום, המתירות לאכול את הפירות של הֶקדש שחוללו על המעות ללא החומש, ועוד הלכות לא מעטות, הופכות את המצווה למשהו מוחשי, מעשי ורוחני גם יחד.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]