[אי] התעסקות בשטויות / רפי זברגר

בבא מציעא דף נה ע''א 

הרקע

המשנה הראשונה בדף , ממשיכה לעסוק בדיני אונאת כספים, וממשיכה בחמש ''דיני פרוטות'' -הלכות המתייחסות לפרוטה:
1. הודאה שווה פרוטה – למדנו בעבר כי ''המודה במקצת חייב שבועה''. אין הודעה המחייבת שבועה על פחות מפרוטה.
2. אשה מתקדשת בשווה פרוטה – זהו הסכום המינימלי לקדש בו את האשה.
3. הנהנה בשווה פרוטה מן ההקדש, מעל - רק אם המעילה הייתה בשווי יותר מפרוטה, רק אז מוגדר כמעילה בקודשים.
4. מוצא שווה פרוטה חייב להכריז – ראינו בפרק אלו מציאות. המוצא מציאה חייב להכריז, רק אם שוויה לפחות פרוטה
5. הגוזל את חברו שווה פרוטה ונשבע לו [שלא גזל] – הגוזל לפחות שווה פרוטה, הודה וחזר בו, חייב להחזיר את הגזילה, אפילו אם הנגזל נמצא במקום רחוק מאוד [מדי].
 

הנושא

מקשה הגמרא על המשנה: וליתני נמי האונאה פרוטה. מדוע המשנה לא הוסיפה דין שישי ב''הלכות פרוטה'' – שאדם המאנה את חבירו בממונו, האונאה עצמה חייבת להיות לפחות שווה פרוטה [והמקח בעצמו שווה שש פרוטות]?
עונה רב כהנא בגמרא: זאת אומרת, אין אונאה לפרוטות. כלומר, אנו מייחסים את הברייתא לדעה הסוברת כי באמת לא עוברים על איסור אונאה אם האונאה שווה רק פרוטה. הדעה החולקת היא דעתו של לוי, הסובר כי אמנם יש אונאה גם לשווה פרוטה. 
  

מהו המסר?

ראינו כי המשנה סוברת, כי אין לבי''ד להתעסק ולדון במקרים בהם האונאה היא קטנה, ואינה שווה אפילו פרוטה.
כלומר, בי''ד אינו מתעסק ב''שטויות''. אם מדובר בסכומים קטנים, אין להטריח את הדיינים, ולבזבז את זמנם, על סכומים פעוטי ערך.
אפשר ללמוד מכך גם ''מסר לחיים''. אין צורך לעסוק, לדון ולטחון דברים שאינם משמעותיים. יש לאבחן כל פעם מחדש, האם המריבה, או הנושא הנידון ''שווה התייחסות''. האם לא מדובר בנושא פעוט ערך, שאין טעם, ואין מקום לעסוק בו.
יש לנו כל כך הרבה דיונים בחיים, התעסקות במריבות פעוטות ערך, שאם היינו שמים כלל זה נר לרגלינו, היינו ''חוסכים'' זמן ואנרגיה רבים בחיים.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]