סקר
האם אתה לומד דף יומי עם תוספות?






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

כללי פסיקה: הלכה כרב נחמן בדיני; הלכה כרבי יוחנן נגד שמואל; הלכה כבתראי

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא מציעא נז ע"א

 

אמר רבא אמר רב חסא בעי רבי אמי: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם או אין להן? -
אמר רב נחמן, הדר אמר רב חסא פשיט רבי אמי: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם.
רבי יונה אמר: אהקדשות,
רבי ירמיה אמר אקרקעות,
ותרוייהו משמיה דרבי יוחנן אמרו: אונאה - אין להם, ביטול מקח - יש להן.

מבנה הסוגיה:

1.

אמר רבא אמר רב חסא בעי רבי אמי: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם או אין להן? -

רבא אמר בשם רב חסא שרבי אמי הציג בעיה, האם דין המשנה שאין אונאה לקרקעות [וכד'] כולל גם שאין בהם דין "ביטול מקח" - שאם ההפרש בין המחיר ההגון למחיר בפועל היה יותר משתות [יותר מ 1/6] לרעת המוכר או לרעת הקונה אזי המפסיד רשאי לבטל את המקח.

2.

אמר רב נחמן, הדר אמר רב חסא פשיט רבי אמי: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם.

רב נחמן אמר שרב חסא אמר שלאחר שרבי אמי הסתפק הרי שהוא עצמו - רבי אמי - "פשט" את הספק והכריע ש"אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם".

2.1
הערה: מדוע יש לאמור בסעיף 2 חשיבות, הרי יש להניח שפעמים רבות בש"ס כשחכמים אמרו דבר הלכה קדמה לזה התלבטות מסויימת [כמו "בעי"], והגמרא - באותם מקרים אם אמנם היו - לא מזכירה את ההתלבטות שקדמה לקביעת הדין.

2.2
ונראה לי לומר "חידוש" [כפי שכבר כתבתי כך הרבה פעמים על דין שהוא "הוא אמינא" בש"ס]: אמנם רבי אמי הכריע, אבל כנראה שרבי אמי עצמו מסכים שחכם אחר יכול לחלוק עליו ולפסוק שגם ביטול מקח יש להם.
ולכן, רבי אמי לא מוסיף הסבר להכרעתו.

2.3
ואול אף יותר מכך, רבי אמי מתכוון לומר, שאם חכם אחר יפסוק בניגוד לדעתו הרי שאין שתי הדעות שקולים - מכיוון שרבי אמי הציג בתחילה את הדין כ"בעי" - וההלכה הסופית תהיה כחולקים על רבי אמי - גם לפי רבי אמי עצמו!!!
ראה בהמשך.

3.
דין אחר שמובא בגמרא בפני עצמו:

רבי יונה אמר: אהקדשות,
רבי ירמיה אמר אקרקעות,

4.
חוץ מהאמור בסעיף 3 - :

ותרוייהו משמיה דרבי יוחנן אמרו: אונאה - אין להם, ביטול מקח - יש להן.

רבי יונה ורבי ירמיה אמרו בשם רבי יוחנן: "אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם" כמו לעיל בהכרעת רבי אמי בסעיף 2.

5.
יוצא, שבסוגייתנו אין מחלוקת, וכולם מסכימים להכרעתו של רבי אמי ורבי יוחנן. אולם ראה הערתנו לעיל בסעיפים 2.1-2.3

6.
רי"ף מסכת בבא מציעא דף לב עמוד א:

אמר רבא אמר חסא בעי רבי ירמיה...
הא מילתא חזינא בה פלוגתא ביני רבואתא
איכא מאן דסבירא ליה כי האי מימרא דר' אמי ור' יוחנן דאונאה אין להן ביטול מקח יש להן

יש מי שפוסק כמשמע ממסקנת סוגייתנו - כרבי אמי וכרבי יוחנן - כלעיל בסעיף 5.

6.1

ואיכא מאן דסבירא ליה (כר' יוחנן דאמר) דביטול מקח יש להן דקאמר ר' יוחנן לאו יתר משתות הוא אלא על חד תרין
וגמר להאי מימרא מגמרא דבני מערבא
דאמרי התם א"ר יוחנן אם היה דבר מופלג יש בו אונאה
מתני' פליגא על ר' יוחנן אלו דברים שאין להן אונאה העבדים והשטרות והקרקעות
פתר לה בדבר שאינו מופלג וקא פריש לדבר שאינו מופלג
כגון שלא הגיעה האונאה למחצה במחצה

הוא מסביר שרבי יוחנן בסוגייתנו מגביל את "ביטול מקח יש להן" רק אם האונאה היתה יותר מכפול "חד תרין" [אחד על שנים]. הסבר זה מתאים לדברי רבי יוחנן שמובאים בירושלמי.

6.2
וממילא, באונאה "רגילה" - של יותר משתות - רבי יוחנן חולק על רבי אמי וסובר שכמו שאונאה אין להם [לקרקעות וכו'] כך גם "ביטול מקח אין להם".

6.3
מביא הרי"ף שיטה שלישית בהכרעת הדין:

ואיכא מאן דמספקא ליה מילתא ולא קא פסק בה מידי

אין הכרעה!!!

7.
ממשיך הרי"ף:

ואנן עיינינן במילתא שפיר
ואיסתבר לן דהאי מימרא דרבי אמי ודר' יוחנן ליתיה

הוא קובע שאין הלכה כרבי אמי ורבי יוחנן בסוגייתנו, אלא ההלכה היא כמשתמע מסוגיות אחרות בש"ס!!!

ואולי יש לצרף לזה את דברינו לעיל בסעיף 2.3 שגם לפי רבי אמי אם חכם אחר יפסוק בניגוד לדעתו הרי שאין שתי הדעות שקולים - מכיוון שרבי אמי הציג בתחילה את הדין כ"בעי" - וההלכה הסופית תהיה כחולקים על רבי אמי - גם לפי רבי אמי עצמו!!!

7.1
כלומר, מדובר במחלוקת סוגיות:

משום דחזינן לרב נחמן דהוא בתרא דס"ל אין אונאה לקרקעות כלל ואפילו שוה מאה במאתים דאמרינן בענין דבר מצרא זבין במאתן ושוה מאה סבור מינה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי
א"ל מר ינוקא בריה דרב חסדא לרב אשי הכי אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות

בסוגיה בבבא מציעא דף קח משמע שלא כבסוגייתנו, ושם מדובר בפסק הלכה של רב נחמן, ונראה גם שרב אשי שם מסכים לדעתו.
שם מדובר אפילו באונאה של "מאה במאתיים", כלומר באונאה גדולה של כפליים במחיר - ראה לעיל בסעיף 6.1

8.
הרי"ף מוכיח מסוגיה נוספת שלא כמסקנת סוגייתנו:

ועוד דגרסינן בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו [קידושין דף מ"ב ע"ב] אמר רבא אר"נ [=אמר רב נחמן] האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח
יתר על שתות בטל מקח
שתות קנה ומחזיר אונאה
אמר רבא האי דקא אמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא שוי שליח אבל שוי שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי
והא דאמרת יתר על שתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות

9.
הרי"ף מוכיח מסוגיה נוספת שלא כמסקנת סוגייתנו:

ועוד אמרי' בבבא קמא [קידושין דף י"ד ע"ב] שוה כסף מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות ומאי ניהו קרקעות
מאי משמע אמר רבא בר עולא דבר השוה כל כסף ומאי היא קרקע דאין להן אונאה

10.
מסקנה הלכתית של הרי"ף:

שמעינן [מהני] כולהו דאין לקרקעות לא אונאה ולא בטול מקח

11.
והוא מנמק את הכרעתו על פי כללי פסיקה:

והא דר' אמי ור' יוחנן ליתא דקי"ל כרב נחמן דבתרא הוא
והלכתא כותיה בדיני

משמע ממנו שהלכה - כעיקרון - כרב נחמן נגד רבי אמי ורבי יוחנן.
יש בדבריו חידוש כפול:

11.1
א': הלכה כרב נחמן נגד רבי יוחנן כי רב נחמן נחשב "בתראי" [=חכם אחרון; חכם מאוחר יותר] לעומת רבי יוחנן, והכלל הוא ש"הלכה כבתראי".

ב': יותר מכך: הלכה כרב נחמן נגד רבים - רבי אמי+רבי יוחנן.

11.2
הוכחה נוספת:

ועוד דרב נחמן גופיה הוא דאמרה משמיה דחסא משמיה דר' אמי והוא לא סבר ליה כותיהו

מהמקורות לעיל בסעיף 7.1 ובסעיף 8 משמע, שרב נחמן חזר בו מדבריו בסוגייתנו - לעיל בסעיף 2 - שמשמע מהם שהוא סובר כרבי אמי.

11.3
הוא מתייחס לאמור לעיל בסעיף 6.1:

והא דאתמר בגמרא דבני מערבא משמיה דרבי יוחנן לא עדיף מהא דאתמר משמיה בגמרא דילן
והא אידחי ליה מדרב נחמן ומהני ראיות

כמו שדברי רב נחמן בסוגייתנו נדחו על יד רב נחמן עצמו במסכת בבא מציעא דף קח [כאמור לעיל בסעיף 7.1], כך גם דברי רב נחמן בירושלמי נדחו מאותו נימוק.

11.4
כלל פסיקתי חשוב של הרי"ף:

ואף על גב דהא דרב נחמן לא אתמר בהדא דוכתא לא איכפת לן בהכי
דכמה מילי בגמ' דלא מיפרשן בדוכתייהו ומיפרשן בדוכתא אחריתי הילכך הלכתא כדכתבינן ולית בה ספיקא:

אמנם נראה שסוגייתנו היא הסוגיה העיקרית ["סוגיה בדוכתא"] של עניין אונאה וביטול מקח בקרקעות, בכל זאת הפסיקה היא כמשתמע מסוגיות אחרות [מחלוקת סוגיות].

12.
רא"ש מסכת בבא מציעא פרק ד סימן כא:

... כתב רב אלפס הא מילתא חזינן בה פלוגתא דרבוותא ...
ולא יכולתי לעמוד על דעת רב אלפס ז"ל דפסק הלכה כרב נחמן נגד ר' יוחנן משום דבתרא הוא.

הוא חולק על האמור לעיל בסעיף 11+11.1.

12.1
הוא דן בכלל הפסיקה של "הלכה כבתראי":

דדוקא מאביי ורבא ואילך הוא דפסקינן הלכתא כבתראי
אבל מקמי אביי ורבא לית הלכתא כתלמיד במקום הרב

באופן עקרוני כלל זה תקף רק במחלוקת בין חכמים מתקופת אביי ורבא ואילך [האם גם כשאביי ורבא מעורבים במחלוקת?].

12.2
אבל בדורות הקודמים אין הלכה כתלמיד נגד רבו.

12.3
משמע מדבריו אולי שגם בדורות הראשונים - אם לא מדובר במחלקת בין רב ותלמיד - תקף הכלל של "הלכה כבתראי" [נניח רב יוסף נגד "רב"].


12.4
וכן משמע מדבריו שבדורות המאוחרים - מאביי ורבא ואילך - הכלל של הלכה כבתראי תקף גם כשמדובר במחלוקת בין רב ותלמיד, שהלכה תהיה כתלמיד נגד רבו [/"רב ותלמיד"/].

12.5
והוא מסביר:

ור"נ תלמידו של שמואל היה.
והלכה כרבי יוחנן נגד שמואל בכל מקום וכ"ש נגד רב נחמן תלמידו.

רב נחמן היה תלמידו של שמואל, והכלל המקובל הוא, שהלכה כרבי יוחנן נגד שמואל [ולא בגלל הכלל "הלכה כבתראי"], וממילא קל וחומר שתהיה הלכה כרבי יוחנן נגד רב נחמן.
הערה: כל הנ"ל תקף גם כאשר דברי רבי יוחנן נמסרו על ידי תלמידיו - כבסוגייתנו.

12.6
לכאורה דחייה לנ"ל:

ואף על גב דקיימא לן הלכתא כשמואל בדיני.

כל הנ"ל לא מתקיים כשמדובר ב"דיני" - דיני ממונות - כבסוגייתנו בעניין אונאה בקרקעות - ששם הכלל הוא שהלכה כשמואל בדיני, וממילא יתכן שתהיה הלכה גם כתלמידו של שמואל - כרב נחמן.

12.7
דחיית הנ"ל וחזרה לטיעון בסעיף 12.5:

כל זה לא נאמר אלא כנגד רב דהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני אבל לא כנגד רבי יוחנן.

הכלל שהלכה כשמואל בדיני תקף רק לגבי מחלוקת בין רב ושמואל, ואילו הכלל שהלכה כרבי יוחנן נגד שמואל [וגם נגד "רב"] תקף בכל נושא הלכתי.

12.8
ולגבי רב נחמן:

וכן הא דקי"ל הלכה כרב נחמן בדיני היינו דוקא כנגד רב ששת.
שכך כתוב בתשובת הגאונים הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי.

גם הכלל הידוע שהלכה כרב נחמן בדיני [האם בגלל שהיה תלמידו של שמואל?] תקף רק לגבי מחלוקת בין רב נחמן ורב ששת.

ורבינו שמשון ז"ל הביאו בפרק בכל מערבין

13.
מסקנת הרא"ש:

הלכך נראה כפירוש רבינו תם שפירש דגמרא דידן סברה כגמרא דבני מערבא.
והא דאמר ר' יוחנן הכא בטול מקח יש להן היינו בפלגא.
וכן רב נחמן דהכא סבר כר' אמי דאמר בטול מקח יש להן בפלגא.
והא דאמרי' בפרק המקבל זבן במאתן ושוה מאה אין אונאה. לאו דוקא מאתן אלא מעט פחות ממאתים או שוה מאה ומעט יותר.
ובפרק האיש מקדש קאמר דביתר משתות אין בטול מקח לקרקעות. וכן פירש ר"ח ז"ל וההיא דבבא קמא דקרי קרקע שוה כל כסף לפי אין להן אונאה עד פלגא:

הלכה באמת כרבי יוחנן בסוגייתנו, ויש לפרש את דברי רבי יוחנן בסוגייתנו באופן שיתאים לדברי רבי יוחנן בירושלמי.

14.
רמב"ם הלכות מכירה פרק יג הלכה ח:

אלו דברים שאין להם הונייה, ד הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות, אפילו מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהן הונייה, שנאמר או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד,
יצאו הקרקעות ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות,
ויצאו שטרות שאין גופן קנוי אלא לראיה שבהן, עמיתך ולא הקדש.

בפשטות, הרמב"ם פוסק לא כרבי אמי לעיל בסעיף 2, ולא כרבי יוחנן לעיל בסעיף 4.

14.1
הגהות מיימוניות הלכות מכירה פרק יג הלכה ח:

[ד] וגם בטול מקח אין להן לקרקעות כדמוכח בעמוד דאמרינן פרק קמא דב"מ שהקרקעות הוא דבר השוה כל כסף
וכן א"ר נחמן בפ' המקבל זבן במאתן ושוה מאה אין אונאה בקרקעות
וכן פרק האיש מקדש פירש רבא דבקרקעות לא יבטל המקח אפילו ביתר משתות
מכל אלה יש ללמוד שאין הלכה כרבי אמי ור' יוחנן שאמרו בטול מקח יש לקרקעות ס"ה מן האלפס.

הרמב"ם פוסק כרי"ף לעיל.

15.
שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכז סעיף כט:

אלו דברים שאין להם אונאה: טז {מט} <כא> העבדים <כב> והשטרות והקרקעות ל) <כג> וההקדשות; לט] אפילו מכר שוה אלף בדינר, או שוה דינר באלף, אין בהם אונאה. הגה: מ] וי"א דדוקא עד פלגא, מא] יז {נ} אבל לא) <כד> יותר מפלגא, {נא} כגון שמכר לו אחד יותר משנים, {נב} הוי אונאה (טור בשם ר"ת והרא"ש).

בפשטות, ה"שולחן ערוך" פוסק כרי"ף וכרמב"ם, והרמ"א פוסק כרא"ש לעיל, וראה דיון בנושאי הכלים.

16.
על הכלל של "הלכה כרב נחמן בדיני" ראה אצל הרב זיני, "רבנן סבורא", עמוד 301 ואילך.

17.
על סוגייתנו ראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רג.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר