רבית דהקדש
בבא מציעא נז ע"ב
"רבית דהקדש היכי דמי? אילימא דאוזפיה גזבר מאה במאה ועשרים - והלא מעל הגזבר, וכיון שמעל הגזבר יצאו מעותיו לחולין והוו להו דהדיוט! - אמר רב הושעיא: הכא במאי עסקינן - כגון שקיבל עליו לספק סלתות מארבע, ועמדו משלש. כדתניא: המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש - מספק מארבע, משלש ועמדו מארבע - מספק מארבע, שיד הקדש על העליונה".
כתב בחידושי הרשב"א:
"פרש"י ז"ל יחיד שקבל מעות מן הלשכה לספק כל השנה סלתות מד' סאין בסלע והוקרו ועמדו על ג' ומספק מד' דאלו להדיוט הוי רבית דאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. ויש להקשות על פירושו דכיון דהגזבר הוציא מעות לסלתות ולא קיבל הסלתות מעתה אם כן גזבר מעל שהרי לא נתחללו מעות על דבר וכיון שכן מעל אף על פי שהיה מתכוין לטובת הקדש, וכענין שאמרו במלוה מעות מאה בק' ועשרים. וי"ל דכל כי הא לב בית דין מתנה עליהן כיון שצריכים כל יום לעשות כן להוציא מעות לסלתות ומשום ריוח ההקדש, מה שאין כן במלוה מעות במעות".
והוסיף בחידושי הריטב"א:
"והראב"ד ז"ל פירש כי משכון היו מקבלין ממנו, וכן אמרו בירושלמי שאין נותנין לו מעות עד שיתרצה המזבח כלומר שיתרצה במשכון".
וקשה, למה לא יותר לגזבר גם להלוות מאה במאה ועשרים, והלא גם זה צורך הקדש הוא להמציא רווח ממעות שאינן עתה בשימוש?
ולראב"ד קשה למה לא התירו גם הלואה במשכון?
אלא שהלואה ברבית של תורה אסורה גם במעות הקדש, משום שטעם האיסור אינו משום פעולת המלוה אלא משום הפסד הלווה. וכך מפורש במקראות:
(שמות כב, כד) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. מילת עני היא מלשון עניו ושפל, והמשמעות שהוא נצרך לחסד ההלואה.
(ויקרא כה, לה-לח) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. מסמיכות הענין עולה שאיסור נשך ותרבית קשור לעניין והחזקת בו. וכן מילות הסיום: אני ה'... אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וכו', פירושן כמו בשמות כג, ט: וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. שכמו כן לא תלחצנו ברבית.
(יחזקאל יח, ז-ח) וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד. בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ.
(שם יב-יג) עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה. בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה.
(שם טז-יז) וְאִישׁ לֹא הוֹנָה חֲבֹל לֹא חָבָל וּגְזֵלָה לֹא גָזָל לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן וְעֵרוֹם כִּסָּה בָגֶד. מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח מִשְׁפָּטַי עָשָׂה בְּחֻקּוֹתַי הָלָךְ הוּא לֹא יָמוּת בַּעֲוֹן אָבִיו חָיֹה יִחְיֶה. גם מהסמיכות בפסוקים אלו עולה הקשר בין רבית לצדקה.
(יחזקאל כב, יב) שֹׁחַד לָקְחוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם, נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק.
כלומר שאם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ הרי זה וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק. וכפירוש המצודת ציון: "כן נקרא חמדת העושר כמו ויטו אחרי הבצע (שמואל א' ח)". וגם אם נפרש וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק – סתם גזל, וזה עוון נוסף על רבית, מכל מקום נלמד מהסמיכות על קורבת הענין.
וכשם שודאי לא יורשה גזבר לגזול מאיש ישראל לצורך הקדש, כך אסור הוא לקצוץ לו רבית.
