סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא – איסטיס הצבעים


"אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית, יציאת מצרים גבי ציצית, יציאת מצרים במשקלות? אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית, וממי שטומן משקלותיו במלח, וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא" (בבא מציעא, סא ע"ב).

 

 שם עברי: איסטיס הצבעים    שם באנגלית: Woad    שם מדעי: Isatis tinctoria

שם עברי: ניל הצבעים     שם באנגלית: True Indigo     שם מדעי: Indigofera articulate

שם נרדף במקורות: קלא אילן (על פי חלק מהחוקרים).


נושא מרכזי: מהו "קלא אילן" ומדוע הוא אסור? 


בעולם העתיק הייתה התכלת חומר גלם יקר ביותר שערכו היה כמשקלו בזהב. על יוקרה של התכלת אנו לומדים במסכת ציצית (פ"א הלכ"י): "שאין צובעים תכלת אלא בחלזון ... ואינו עולה אלא לשבע שנים לפיכך דמיו יקרים". על רקע ערכה הגבוה של התכלת התפתחה תעשייה אלטרנטיבית לייצור צבע זול שהשימוש בו היה לתעשיית הטקסטיל או כזיוף לצבע התכלת המקראי למטרות אונאה(1). במקורות העבריים קיימת התייחסות רבה לזיוף התכלת בעזרת "קלא אילן". אין במקורות עדות ברורה למהותו של ה"קלא אילן" מלבד העובדה שהוא דומה לתכלת במידה כה רבה עד שלא ניתן להבחין ביניהם רק בראיה(2). הגמרא במנחות מתארת שיטות כימיות המבחינות בין הצבעים ("טעימה") בעזרת קבוצת חומרים המסירים או מחלישים את צבעו של קלא אילן. "... ותכלת אין לה בדיקה? והא רב יצחק בריה דרב יהודה בדיק ליה, מייתי מגביא גילא ומיא דשבלילתא ומימי רגלים בן ארבעים יום, ותרי לה בגווייהו מאורתא ועד לצפרא, איפרד חזותיה פסולה, לא איפרד חזותיה כשרה". מפרש רש"י: "ונפרד חזותא - נתקלקל המראה פסולה דקלא אילן הוא".

על פי מסורת הזיהוי של הגאונים המקובלת כמעט על כל החוקרים "קלא אילן" הוא צבע המופק מהצמחים ניל הצבעים (Indigofera tinctoria) או ניל מכסיף (Indigofera articulata) ומאיסטיס הצבעים (Isatis tinctoria). צמחים אלו מוזכרים במקורות שונים כצמחים שמהם הפיקו צבע אם כי לא קיימת עדות מפורשת הקושרת בין צמחים אלו לבין קלא אילן. הערוך פירש "קלא אילן" כ"אינדיקו". האינדיקו הוא אולי שמם של צמחים אלו או שמו של הפיגמנט אינדיגו (אינדיגוטין) ששימש בתעשיית הטקסטיל הקדומה ומשמש עד היום לצביעת גוונים כחולים. בשו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תרפה) אנו מוצאים בתשובה לשאלה מהיכן היו לבני ישראל תכלת: "... לפי שהיה מצוי (חילזון התכלת) ואפשר שעד היום הוא מצוי אלא שאין מכירין אותו או שאין יודעין לצודו, גם כי אינם צריכים לו שצבע הדומה לתכלת מצוי הרבה דהיינו איסטס הנקרא בערבי ניל וצובעין אותו באופן אומנות שאינו עובר אפילו על ידי גיהוץ". קיימים שני הסברים עיקריים למשמעות השם "קלא אילן". א. "קלא" = גוש, "אילן" בחילוף אותיות הוא נילא כלומר ניל. בדרך כלל צמח עצמו לא היה מוכר אלא רק החומר המעובד ששווק כגושים כחולים. ב. "קלא" בסנסקריט הוא שחור או כחול עמוק ואם כן "קלא אילן" הוא צבע כחול המופק מאילן.

הפיגמנט המופק מהאיסטיס והניל זהה ובשניהם הוא האינדגו אלא שריכוזו בניל גבוה יותר ומגיע לפי 50. צמח האיסטיס היה נפוץ יותר בשימוש בתקופת המשנה והתלמוד אך באותה תקופה היה ידוע כבר האינדיגו שהגיע מהודו וכבר פליניוס מצביע על האיסטיס כחיקוי לאינדיגו. כאשר גילו האירופאים את דרכי הים להודו כמויות גדולות של הניל יובאו לאירופה והתחרו בייצור המקומי של האיסטיס ולכן נחקקו בכמה מקומות חוקים שנועדו להגן על גידול האיסטיס. העדות הקדומה ביותר לתעשיית הפקת צבע האינדיגו בארץ נמצאה באפר פסולת בית מלאכה בעין בוקק. החוקרים מצאו עדויות לצבען אינדיגו בדגימות האפר והניחו כי מקור הצבע הוא צמח הניל, כנראה ניל מכסיף, הגדל עד היום באזור זה כפליט תרבות. הממצאים מתוארכים למאה הראשונה לספירה ובכך מצביעים על האפשרות שהניל גודל בארץ־ישראל עוד לפני התקופה הערבית הקדומה שנחשבה עד עתה לקדומה ביותר שהותירה עדויות ברורות לתעשיית האינדיגו (עמר ואילוז, 2009). הממצא המפורסם ביותר המעיד על השימוש באינדיגו לגיוון סיבים הוא גיזות צמר שנמצאו במערות בר כוכבא. בכנס שהתקיים לאחרונה בארה"ב, דווח כי ברובן לא נמצאו שיירי ברום, דבר המתאים לאינדיגו צמחי, אך באחת מהן זוהו בבירור אטומי ברום, במבנה המיוחד לאינדיגו המיוצר מהחילזון ארגמון (מורקס)(3). משמעותם של ממצאים אלו עדיין לא ברורה די הצורך משום שלא ברור לשם מה נועדו הגיזות.

עד למאה ה – 19 מקור האינדיגו העיקרי היה בצמחים ואילו בימינו הוא מיוצר בעיקר באופן סינטטי. הצבעים הסינטטיים דחקו את תעשיית הצבע הקדומה והיא קיימת היום באופן מצומצם בעיקר עבור תעשיית טקסטיל אורגני שהפך ללהיט בקרב "חובבי בריאות".




אינדיגו סינטטי          צילם:  Loggie-log


ניל מכסיף (ניל הצבעים) 

הניל הוא שיח בגובה 1-2 מ'. הוא עשוי להיות חד שנתי, דו-שנתי או רב-שנתי כתלות באקלים האיזור בו הוא מגודל. הניל בעל עלים מורכבים מנוצים בצבע ירוק בהיר ותפרחות בצבע ורוד או סגול. הניל הוא קטנית ולכן ניתן להשתמש בו במחזור הזרעים בשדה לצורך טיוב הקרקע והעשרתה בתרכובות חנקן.

את הצבע מפיקים מהעלים על ידי השרייתם במים והתססתם על מנת שהגליקוזיד אינדיקן הנמצא בהם באופן טבעי יהפוך לתרכובת אינדיגוטין הכחולה. האינדיגוטין הוא גם התרכובת המופקת מהארגמון הקהה קוצים ומעניקה לצמר את צבע התכלת. מערבבים את המשקע המתקבל מהעלים המותססים עם בסיס חזק כמו בורית ודוחסים אותו לקוביות שאותן מייבשים וטוחנים לאבקה. האבקה משמשת כבסיס לייצור גווני כחול שונים שאותם מקבלים בעזרת תוספת של חומרים שונים. מוצא הניל לא ידוע אך היום בעקבות הפצתו על ידי האדם הוא נמצא באסיה הטרופית והממוזגת וחלקים מאפריקה.


ניל מכסיף (ניל הצבעים)          צילם:  Kurt Stüber


איסטיס הצבעים

אסטיס הצבעים הוא מין במשפחת המצליבים הקרוב לאסטיס המצוי. האסטיס המצוי נפוץ מאד בארץ ויוצר יחד עם החרדל הלבן והלפתית משטחי פריחה צהובים. אופן גידולו של אסטיס הצבעים מתאים למתואר במשנה בכלאים (פ"ב מ"ה) העוסקת בספיחי אסטיס משום שמקובל לגדל את הצמח בשדות במשך 4-5 שנים ולהניח לו להתרבות מזרעים. מוצא האיסטיס הוא בערבות ובאיזורים המדבריים של הקווקז, מרכז אסיה עד מזרח סיביר ומערב אסיה. היום הוא נפוץ בדרום מזרח וחלקים ממרכז אירופה. בעת העתיקה גידלו אותו ברחבי אירופה ובמיוחד במערב ובדרום.
 

      
איסטיס – פריחה
צילם:
Pethan
 

איסטיס - תרמילים

 
הרחבה 

למהות איסור "קלא אילן"

סוגייתנו עוררה דיון נרחב בין מפרשים ראשונים ואחרונים אך לפני שנפנה לדבריהם נפתח ברקע כללי העולה מפשט הסוגיות. מדברי רבא משתמע שהבעיה קיימת גם כאשר הבגד עשוי צמר ולא קיים איסור כלאים. מסקנה זו עולה מתוך כך שהוא מציין "בגד" באופן כללי (צמר ופשתן) ומדגיש את האמירה ש"תכלת הוא". דברי רבא מתייחסים למדרש (ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קטו) אלא ששם הדמיון לתכלת איננו מופיע כהכרזה אלא כמחשבתו של האדם בינו לבין עצמו: "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. וכי מה ענין יציאת מצרים לכאן? אלא שלא יאמר הרי אני נותן צבעונים וקלא אילן והם דומים לתכלת ומי מודיע עלי בגלוי? אני ה' אלהיכם, דעו מה עשיתי להם למצריים שהיו מעשיהם בסתר ופרסמתים בגלוי וכו'".

איסור השימוש בקלא אילן גם בבגד צמר מופיע במנחות (מא ע"ב) אלא ששם אין הוא מותנה בהכרזה או מחשבה של התולה ש"תכלת הוא" ובאזכור יציאת מצרים: "תנו רבנן טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן". לאור העובדה שתכלת היא צמר ברור ש"טלית שכולה תכלת" היא טלית צמר(4). מפרש רש"י: "חוץ מקלא אילן - דדמי לתכלת, וזימנין דמזבן לה לאינש אחרינא, וסבר דכל חוטיה תכלת, וכי מצריך לטלית אחריתי, שקיל תרי חוטים מהכא ונותן שם עם לבן, ותחת אלו יתן לבן. ונמצאת אחת מהן נפטר בקלא אילן לשום תכלת, ושדי קלא אילן עם לבן בציצית והוי כלאים בלא מצוה". נראה שהאיסור לתלות קלא אילן בבגד צמר איננו קשור דווקא למעשה רמייה אלא יותר משום חשש לטעות העלולה לגרום לאיסור שעטנז של המטיל או של הקונה ממנו.

המסקנה העולה מהמקורות היא שקיים איסור להטיל קלא אילן גם בבגד צמר השייך לו. בנוסף לאיסור זה העומד בפני עצמו קיימת אזהרה מיוחדת לאדם המכריז על קלא אילן שהוא תכלת. אזהרה זו עוררה דיון נרחב בין המפרשים וניתן לקבץ את השיטות לשתי אסכולות עיקריות:

1. האיסור קשור לדיני ממונות ונובע מהטעיית מי שיקנה את הבגד. כתב הרא"ש (בבא מציעא, פ"ה סי' ד'): "ומי שתולה קלא אילן בבגדו למכרו בשביל תכלת". על פי אסכולה זו הדגש הוא על ההכרזה המטעה שמדובר בתכלת. ההקשר של סוגייתנו תומך בהצעה זו שהרי גם שני האיסורים האחרים עוסקים בתאוות בצע: "ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית, וממי שטומן משקלותיו במלח".

2. האיסור איננו בתחום דיני ממונות אלא במישור קיום המצווה. א. אדם התולה קלא אילן לא קיים מצוות ציצית. ב. כאשר אדם מטיל קלא אילן בטליתו ומכריז שהיא תכלת יש בכך אונאת דברים. תמיכה בגישה זו ניתן לקבל מתוך כך שאם האיסור קשור למכירה היה על רבא לומר זאת במפורש ולא לציין את איסור התלייה בלבד.

רש"י מפרש: "קלא אילן - צבע הדומה לתכלת, ורחמנא אמר (במדבר טו) פתיל תכלת, ותכלת דמיו יקרים, שצבוע בדם חלזון שאינו עולה מן הים אלא אחת לשבעים שנה". מדבריו לא ניתן להסיק לאיזו משתי האסכולות מכוונים דבריו. ניתן להבין ש"דמיו יקרים" ולכן יש כאן אונאת ממון או שיש בהטלת קלא אילן במסווה התכלת היקרה משום יוהרה. בשיטה מקובצת מובאים דברי רבי יהונתן המשלבים בין שתי הגישות: "שתולה קלא אילן בבגדו וכו'. ומחזיק עצמו כחסיד וגם מאנה ומרמה אחרים שמוכר להם קלא אילן שרואין שגם הוא עושה ממנו ציצית". בקונטרס הראיות לריא"ז (בבא מציעא, סא ע"ב) מסיק מדבריו שבזמן הזה מותר לתלות קלא אילן: "וממאי שתולה קלא אילן וכו'. פי' דוקא בחזקת תכלת, אבל שלא לשם תכלת כגון בזמן הזה דלא שכיחא, אם רוצה לצביעה ציצית כדמות הבגד שדומה לתכלת מותר". נכתב בהערה 1: "מפרש רבינו שלובש קלא אילן בכדי להונות הבריות שהוא מדקדק במצות תכלת, ולפיכך בזה"ז דליכא תכלת וכונתו רק לגוון הצביעה מותר".
 

1. האיסור הוא אונאת ממון

כאמור לעיל סבר הרא"ש שהאיסור הוא במקרה שמטרת מי שתלה קלא אילן למוכרו כתכלת. התכלת יקר בהרבה מקלא אילן ובכך גוזל את חבירו. ייתכן גם שההבדל בין שני המוצרים איננו רק במחירם אלא גם בטיבם כאשר צביעת התכלת המקורית יציבה יותר. כראיה לטענה זו ניתן לציין את דברי הגמרא במנחות (מב ע"ב) המתארת את אופן בדיקת התכלת ("טעימה") בעזרת קבוצת חומרים המסירים או מחלישים את צבעו של קלא אילן. "... ותכלת אין לה בדיקה? והא רב יצחק בריה דרב יהודה בדיק ליה, מייתי מגביא גילא ומיא דשבלילתא ומימי רגלים בן ארבעים יום, ותרי לה בגווייהו מאורתא ועד לצפרא, איפרד חזותיה פסולה, לא איפרד חזותיה כשרה". מפרש רש"י: "ונפרד חזותא - נתקלקל המראה פסולה דקלא אילן הוא". ה"פני יהושע" מוכיח את שיטת הרא"ש:

"... מיהו הרא"ש ז"ל כתב דהאי שתולה קלא אילן בבגדו היינו שמוכרו לאחרים בחזקת תכלת. ופירושו נראה לי מוכרח שהוא אליבא דהלכתא דהא קי"ל תכלת אינו מעכב את הלבן ובדיעבד יוצא בלבן לחוד ותכלת דכתיב באורייתא היינו למצוה מן המובחר. ואם כן לפי זה קשה למה לי קרא דיציאת מצרים בציצית דהא קלא אילן לא גרע מיהא מלבן כדאיתא להדיא בפ' התכלת אי לאו משום גזירה ע"ש, ואם כן מדאורייתא שרי לכתחלה לעשות קלא אילן אלא שאינו מצוה מן המובחר כמו תכלת ואם כן לא שייך שום רמאות בזה אלא על כרחך דמיירי במי שמוכרו לאחרים וק"ל"

חתם סופר:

"שתולה קלא אילן בבגדו. ערא"ש וכל המפרשי' והנלע"ד דלכאורה ק' כיון שאינו אלא מאנה חברו שמוכר לו קלא אילן במר דתכלת ובאונאה גופיה לא כתיב יציאת מצרים אם כן מאי שנא בהך אונאה דכתיב ביה יציאת מצרים? ולא דמי לקרבי דגים דלקמן דמלבד שמביא חברו לאכילת איסור עוד בה אונאה יתירה דקי"ל המוכר לחברו אי' דאורי' אעפ"י שאכל ושבע צריך להחזיר לו מעותיו דה"ל כאלו לא אכל כלל וה"נ גבי קרבי דגים והיא אונאה גדולה משא"כ בקלא אילן הלא עכ"פ חברו יוצא ידי ציצית דלא יהי' אלא לבן ומה שביטל מצות תכלת פטור מזה שהרי טרח לקנות תכלת ומה לו לעשות יותר נמצא שאין כאן אלא כשארי אונאת ממון וק' דהא באונאה לא כתיב יציאת מצרים. ולתרץ זה צריך לומר דמילתא יתירא עביד שבבגדו שהוא לובש למצות ציצית תלה קלא אילן להטעות שלא יבואו לבדוק דיש בדיקה אם הוא תכלת או קלא אילן כמבואר פ' התכלת ע"כ תלה בבגד של עצמו כדי להטעות את הבריות ומש"ה חייב טפי ולזה הוקשה לתו' א"כ אינו יוצא י"ח תכלת שהרי הוא ידע שאין זה תכלת וביטל בשאט נפש מ"ע של תכלת ופשיטא שהקב"ה יפרע ממנו וע"ז תי' לחייב משעת תלי'. שוב הראו לי שלזה רמז במהרמשי"ף ואולי כיון למה שכתבתי".
 

2. חסרון בקיום המצווה

לשיטת התוספות כפי שהבין אותו המהרש"א האיסור הוא בתחום קיום מצוות ציצית: "שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא - ואף על גב דעובר על מצות ציצית מכל מקום איצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה". המהרש"א מפרש את דבריו:

בד"ה שתולה קלא אילן בבגדו כו' אף על גב דעובר על מצות ציצית מ"מ כו' עכ"ל. בכל אינך ניחא להו שהוא מכשיל או גוזל את חבירו כגון בשרצים שהוא מערב בהם טמאים ומכשיל את חבירו, וכן ברבית שחבירו סבור לתת לעובד כוכבים רבית ולא לישראל, וכן במשקולת שהוא גוזל את חבירו בלי ידיעתו כתב רחמנא יציאת מצרים לומר לך שאף שחבירך אינו מבחין בזה אני הוא שהבחנתי כו'. אבל בציצית שתולה קלא אילן בבגדו דמשמע בבגד שלו לא שייך לומר על עבירה זו שעובר על מצות ציצית בינו לבין עצמו אני הוא שהבחנתי כו', דאם כן בכל מצות עשה ולא תעשה שאדם עובר בינו לבין עצמו לכתוב יציאת מצרים. ולכך הוצרכו לומר לעבור עליו משעת תלייה שיהיה לו עונש על המחשבה שחשב לעבור בזה על מצות ציצית. ומיהו הרא"ש כתב גם בציצית דמיירי נמי בכה"ג שתולה קלא אילן ומוכרו לאחרים דהשתא הוה שפיר אני הוא שהבחנתי כו' ככל אינך. אבל התוס' לא משמע להו לפרש הכי דאם כן הוה ליה למימר שתולה קלא אילן בבגדים ומוכרן לישראל כדאמר בשרצים אבל בבגדו משמע בבגד של עצמו(5). ומהרש"ל כתב בזה דרך אחרת ואין להאריך בדחוקים ודו"ק".

לדעת התוס' האיסור המיוחד של תולה קלא אילן הוא בכך שנענש כבר משעת תלייה. תוס' לא מפרט מהו האיסור הקיים כבר משעת תלייה. מפרש המהרש"א את דבריו שהעונש המיוחד בציצית הוא הוא על עצם המחשבה לעבור על מצוות ציצית ומחשבה זו היא כבר משעת התלייה. ההכרח לפרש כך נובע מהעובדה שאדם התולה קלא אילן בבגד שלו מודע לעבירה שהוא מבצע ואם כן אין בעבירה זו ייחוד בהשוואה לעבירות אחרות שהאדם מודע להן ואין צורך בידיעה מיוחדת של הקב"ה. מדברי התוס' ניתן להסיק שסבר שאין יוצאים ידי "חובת לבן" בקלא אילן. אמנם במנחות שאלה הגמרא "ולא יהא אלא לבן" ומכאן משמע שיוצאים ידי חובת מצוות ציצית גם בלבן אך לדעת התוס' הדבר הוא רק ל"בני ירושלים"(6). לפירושו לא מובן מדוע יש צורך שיכריז שתלה תכלת? די בעצם העובדה שתלה קלא אילן. גם לאחר הסבר המהרש"א לא ברור כיצד העובדה שיש עונש גם על המחשבה מציבה את איסור זה עם החטאים המסורים רק לידיעת הקב"ה כיציאת מצרים?

הסבר אחר בדברי תוס' מובא ב"פני יהושע":

"בתוספות בד"ה שתולה קלא אילן בבגדו. ואף על גב דעובר על מצות ציצית מ"מ איצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה עכ"ל. כל מפרשי תוספות האריכו בזה הדיבור וביותר תמצא בחידושי מהר"ם ז"ל, אמנם לענ"ד דברי התוס' מבוארין כפשטן. דקשיא להו בשלמא בריבית ומשקלות שעיקר עונש הלאוין שלהם מסור לבית דין להוציא הגזילה ממנו בדיינים ואף למ"ד דריבית אין יוצאה בדיינים הרי עונשו מסור לב"ד להלקותו דתו לא מיקרי לאו הניתק לעשה וכל זה במי שחטאו ידוע, אבל בתולה מעותיו בעכו"ם או טומן משקלותיו שאין עונשו מסור לב"ד הוצרך הכתוב לומר דאפ"ה ב"ד של מעלה אין מנקין אותו ועונשו מסור לשמים שהוא המבחין במצרים כו', משא"כ הכא בציצית שהיא מצות עשה אם כן מקשו התוספות שפיר למה לי קרא דיציאת מצרים דמילתא דפשיטא היא שכך עונש יש במי שלובש קלא אילן כמו העונש של מי שאינו לובש ציצית כל עיקר, ועל זה כתבו דאיצטריך לעבור עליו משעת תלייה, כן נראה לי ברור בכוונת התוס' ודו"ק".

חכמת שלמה הבין בתוס' כדעת הרא"ש שתולה קלא אילן אסור משום אונאת ממון. לשיטה זו נוכל להבין מדוע קיים התנאי של "ואומר תכלת הוא":

תוס' בד"ה שתולה קלא אילן כו'. ואף על גב דעובר כו' נ"ב רבתה התימה בדיבור זה, כי מה בכך שעובר על מצות ציצית וכי משום זה לא יזהיר הש"י שלא יעשו ערמה בדבר כי הוא היודע להבחין וכן לעיל גבי מלוה ברבית ותולה בעובד כוכבים אף על פי שהוא עובר על כמה לאוין של רבית ואפילו הכי כתיב ביה אני ה'. ויש מפרשים דלא כתבה התורה אני ה' אם לא שמשמיע לנו חדוש בדין וגבי רבית אולי משמיע לנו דע"י עובד כוכבים שרי ודו"ק. ולא נהירא דמהיכי תיתי לאסור ע"י עובד כוכבים מדאורייתא וגם דוחק לומר דמשמיע לנו חדוש דלמא כפשוטו הוא מזהיר שלא יעשו ערמה כי הוא היודע ועד הלא במשקלות כבר נשמע. ונראה בעיני דכל היכא דכתיב אני ה' היינו להזהיר שאל יעשו ערמה לרמאות הבריות וגבי ציצית מה ערמה יש בדבר הלא עובר על מצות ציצית וא"כ יבטל מצות ציצית מעקרו אלא בודאי איירי שמוכרו לאחרים וכן איתא באשר"י ומוכרו לשם תכלת. ואם כן הוא גוזל את הבריות ותלוי בלאו דלא תונו במקח וממכר ואיך תלוי הענין במצות ציצית. על כן הוא אומר דמשום הכי תלה במצות ציצית להודיע לנו שמעת התליה שתלה בבגדיו לשם ציצית הוא עובר אפילו עדיין לא מכרם ודו"ק (עי' במהרש"א)".
 


(1) על הצורך בנאמנות מיוחדת של המוכר ראו במאמר "בדידי הוה עובדא דזביני תכילתא".
(2) גוון התכלת והקלא אילן תואר במאמר "איסטטית היא זו".
(3) מידע זה התקבל מהרב ד"ר מרדכי הלפרין.
(4) מסקנה זו עומדת בניגוד להו"א בסוגיה במנחות (מ ע"א) המנמקת את סיבת האיסור להטיל "קלא אילן" בבגד פשתן ("סדין") משום חשש כלאיים: "תנו רבנן: סדין בציצית ב"ש פוטרין, וב"ה מחייבין, והלכה כדברי ב"ה. א"ר אליעזר ב"ר צדוק: והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין! אמר רבי: אם כן, למה אסרוה? ... גזירה משום קלא אילן וכו'". החשש הוא רק שמא יטיל קלא אילן שהוא צמר בבגד פשתן ואילו בבגד צמר אין איסור. האיסור לתלות קלא אילן בבגד פשתן למרות שאינו גרוע מפתיל לבן מוסבר בגמרא במנחות (מ ע"ב): "ולא יהא אלא לבן? כיון דאפשר במינן לא, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה".
(5) ראה דחיה לנימוק זה בחתם סופר.
(6) תוספות: "לא יהא אלא לבן - אף על גב דאליבא דרבי קיימי דס"ל (לעיל דף לח.) התכלת מעכבת את הלבן מיהו רבי לאו טעמא דנפשיה קאמר אלא מהדר אבני ירושלים כדפרישית".


 

רשימת מקורות:

ז. עמר, הארגמן, מכון הר ברכה, תשע"ד, 92-93,
הרב מ. בורשטיין, התכלת, הוצאת ספרייתי. עמ' 71-77, 43-48

לעיון נוסף:

ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 35-40). ראה תיאור נרחב של השיטות השונות לזיהוי האסטיס. 
ז. עמר, גוון התכלת על פי הרמב"ם, המעין נב/2 תשע"ב, עמ' 77-87. ראה כאן.
ז. עמר וד. אלוז, "מתקן התעשייה בעין- בוקק: מפעל להפקת אינדיגו מהצמח ניל?", מחקרי יהודה ושומרון, יח (תשס"ט), עמ' 223
אסטיס מצוי  וניל מכסיף  באתר צמח השדה. 

 
 


א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר