הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הריבית קנויה למקבל הריבית?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא סה ע"א
אמר אביי: האי מאן דמסיק זוזי דריביתא בחבריה, וקא אזלי חטי ארבעה גריוי בזוזא בשוקא, ויהיב ליה איהו חמשה,
כי מפקינן מיניה - ארבעה מפקינן מיניה, אידך אוזולי הוא דקא מוזיל גביה.
רבא אמר: חמשה מפקינן מיניה. דמעיקרא בתורת ריביתא אתאי לידיה.
ואמר אביי: האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דריביתא בחבריה, ויהיב ליה גלימא בגוייהו,
כי מפקינן מיניה - ארבעה מפקינן מיניה, גלימא לא מפקינן מיניה.
רבא אמר: גלימא מפקינן מיניה.
מאי טעמא - כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דריביתא הוא.
1.
סוגיה מרכזית בש"ס שמתייחסת אל סוגייתנו:
תלמוד בבלי מסכת תמורה דף ו עמוד א:
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: והשתא דשנינן כל הני שינויי, דאביי ורבא במאי פליגי?
ברבית קצוצה קמיפלגי, וכדרבי אלעזר.
דא"ר אלעז': רבית קצוצה - יוצאה בדיינין, אבק רבית - אינה יוצאה בדיינין.
ור' יוחנן אמר: אפי' רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין.
א"ל: התם בסברא פליגי? התם בקראי פליגי! דא"ר יצחק: מ"ט דרבי יוחנן - אמר קרא בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה - לחיים ניתן ולא להישבון. רב אחא בר אדא אמר מהכא: ויראת מאלהיך אני ה' - למורא נתתיו ולא להישבון. רבא אמר מהכא: התועבות האל עשה מות יומת דמיו בו [יהיה] והוליד בן פריץ שופך דם, הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים, מה שופכי דמים - לא ניתנו להישבון, אף מלוי רבית - לא ניתנו להישבון. ואמר רב נחמן בר יצחק: מ"ט דרבי אלעזר - דאמר קרא וחי אחיך עמך - אהדר ליה כי היכי דניחי עמך. ואלא במאי קמיפלגי אביי ורבא? בשינוי קונה. ל"א: בהני שינויי דשנינן (לישנא אחרינא) ברבית קצוצה, לאביי - לא מהדר רבית, לרבא - מהדר רבית.
והא אביי נמי סבר מפקינן ריבית קצוצה בדיינין! דאמר אביי: הדין דמסיק בחבריה ארבע (מאה) זוזי בריביתא, ויהביה ליה למלוה בחנותיה גלימא דשוי חמשא בארבעה, כי מפקינן מיניה - ד' מפקינן מיניה, והאי זוזא - במתנה הוא דיהב ליה.
ורבא אמר: חמשא מפקינן מיניה, מ"ט - כולה בתורת ריביתא קאתי לידיה! אלא, כי קא מיפלגי אביי ורבא - בשינוי קונה.
הגמרא במסכת תמורה קובעת, שסוגייתנו - בבא מציעא דף סה - איננה תלויה במחלוקת בין אביי ורבא במסכת תמורה "כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני".
2.
שיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף סה עמוד א:
עוד כתב הריטב"א וזה לשונו: ורבינו פירשו בשם הרמב"ן דהא דאמרינן לעיל חמשא מפקינן מיניה משום דברבית אתא לידיה לאו הנהו חמשא ממש אלא דמי וכפי דמיהם של עכשו בין שהוזלו בין שהוקרו
אבל אינהו גופייהו לא מהדר דהא קננהו במשיכה דהא תלמוד ממון של רבית ממון גמור הוא וקני ליה מאי דשקיל ליה
שהרי אין יורשיו חייבין להחזיר
אלא דרחמנא רמא עליה לשלם
הילכך קנייה אלא דהוא חוב עליו לשלמו ואלו קדש בו את האשה מקודשת
ואם אסר נכסיו סתם אף זה בכלל. ומצינו בתשובה לרבינו האיי שהמוכר לחברו פירות ביותר מדמיהן משום אגר נטר לי וקנה אותם באחד מדרכי ההקנאות ובא אחד מהם לחזור בו אין המקח מתבטל וכו'. עד כאן:
כלומר, כשאדם קיבל ריבית הוא קנה אותו, והוא "רק" חייב להחזיר את דמי הריבית. "ואלו קדש בו את האשה מקודשת".
3.
רא"ש מסכת בבא מציעא פרק ה סימן יט:
יט וכן מאן דמסיק בחבריה זוזי ברביתא ויהיב ליה בגוויהו גלימא כי מפקינן מיניה גלימא מפקי' מיניה. דלא לימא קמכסי בגלימא דרביתא משמע דוקא משום דלא לימא מכסי בגלימא דרביתא הוא דמהדרינן ליה. הא לאו הכי המקח קיים ולא אמרי' כיון דנעשה באיסור נתבטל המקח וכן בעובדא קמא דיהיב ליה חמשא וכן בעובדא דשכירות. מכאן פסק רב האי גאון ז"ל בתשובה היכא דאיכא איסורא בזבינא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר או פוסק על הפירות עד שלא יצא השער ונתקיים המקח בקנין ולא נתייקר השער המקח קיים ואין יכול לבטל המקח בשביל שנעשה באיסור:
משמע כבסעיף 2.
4.
רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ח הלכה טו:
מי שהיה נושה בחבירו ד' דינרים של רבית ונתן לו בהן חפץ ששוה חמשה כשמוציאין ממנו מוציאין ממנו י חמשה הואיל ובתורת רבית בא לידו, וכן אם נתן לו בהן כסות או כלי מוציאין ממנו את הכלי עצמו ואותו כ הכסות עצמו, השכיר לו בהן מקום ששוה שכרו ג' דינרין כשמוציאין ממנו מוציאין ממנו ארבעה שהרי בארבעה שכר ממנו מקום זה ל שקיבל עליו.
מהרמב"ם לא משמע שמתייחס בופן ישיר לנאמר בסעיפים הקודמים.
5.
שולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רח
מקח שנעשה בצד איסור, ובו סעיף אחד.
סעיף א
א (א) [א] א] מקח שנעשה באיסור, כגון א) {א} שהוסיף בשווי המקח בשביל המתנת המעות, או שפסק קודם שיצא השער ב) {ב} ולא היה לו למוכר, (ב ג) ב] {ג} <א>
וכן אם [ב] נשבע או נדר שלא למכור, ועבר ומכר) (עיין בבית יוסף), [ג] ד) ג] {ד} <ב> ונתקיים בקנין או {ה} באחד ה) מדרכי ההקנאות, המקח קיים {ו}
ויתן ו) כשער של היתר, ואין אחד מהם יכול לבטל המקח. [ד] ד] {ז} ומיהו ז) הלוקח יכול לחזור בו שלא ליתן כשער היוקר. (ואין חילוק בזה בין מקח או ח) מתנה או מחילה או שאר דברים) (כ"כ ב"י).
בפשטות משמע כבסעיפים 2-3
6.
הערה: הנדון בסעיפים 2-3 נדון בהרחבה בפרשנים ובפוסקים.
7.
נביא רק הערה אחת:
קצות החושן סימן רח:
(א) מקח שנעשה באיסור. הקשו בזה לפוסקים דלא מהני, ממקח הנעשה בשבת דמהני,
ובש"ך (סק"ב) מחלק משום דהנך דתמורה (ה' ו') אי אפשר לעשות הקנין אלא באיסור משא"כ מקח הנעשה בשבת דאפשר לעשותו בהיתר ע"ש.
יש פוסקים שמקח שנעשה באיסור לא תקף, לעומת מקח שנעשה בשבת כן תקף. כנראה שכוונתו לכך, שאיסור שבת הוא איסור "צדדי" ביחס לפעולת המכירה, ואילו איסור ריבית הוא בגופו ובעצמו של פעולת המכירה.
