סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

ריבית לישראל ולגוי

בבא מציעא סא ע"א

 

השבוע התחלנו את פרק חמישי במסכת בבא מציעא, שעוסקת בדיני ריבית. האיסור להלוות בריבית מופיע מספר פעמים בתורה. בפעם הראשונה, בפרשת משפטים, כתוב שכאשר מלוים לעני, אין לשים עליו נשך:
 

1. שמות פרק כב פסוק כד

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ:

חז"ל אמרו שהמלה 'אם' כאן, אין פירושה תנאי אלא כאשר, כלומר שישנה מצוה על האדם להלוות לעני:
 

2. פסיקתא זוטרתא שמות פרשת יתרו פרק כ

ר' ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה, "ואם תקריב מנחת בכורים" (ויקרא ב יד), וכתיב "תקריב את מנחת בכוריך", וכן "אם כסף תלוה את עמי" וגו' (שמות כב כד) חובה, שנאמר "העבט תעביטנו" (דברים טו ח), וכן "אם מזבח אבנים" חובה, שנאמר "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' א-להיך".

התורה אומרת, אם כן, שיש מצוה להלוות לעני, וכאשר עושים זאת אין לעשות זאת בצורה של נשך. בפרשת בהר כתוב שהאיסור הוא גם נשך וגם תרבית (ריבית):
 

3. ויקרא פרק כה פסוקים לה - לח

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים.

ההבדל בין נשך לבין ריבית הוא זוית ההסתכלות: כאשר מסתכלים מצד הלווה, זה נקרא נשך, כי נושכים מהכסף שלו. כאשר מסתכלים מצד המלוה זה נקרא ריבית, כי הכסף שלו מתרבה.

האיסור לקחת ריבית חוזר שוב בספר דברים, ושם מתחדש עניין נוסף, והוא היחס לגוי. אמנם גם במקורות הקודמים היה מודגש שהאיסור לקחת ריבית הוא איסור רק לבני עמנו "אם כסף תלוה את עמי". "וכי ימוך אחיך". אבל עדיין אפשר היה לפרש שהכוונה היא שרק לגבי בני עמנו יש מצוה להלוות, ואילו לגוי אין מצוה להלוות. אבל אם החלטנו להלוות כסף לגוי, האם מותר לקחת ממנו ריבית? מהפסוקים עד עכשיו לא היתה ראיה ברורה להתיר זאת, אבל בספר דברים הדבר מפורש:
 

4. דברים פרק כג פסוקים כ - כא

לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ: לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

בהמשך נעסוק בשאלה האם מדובר פה בהיתר או אולי במצוה. חשוב להדגיש שהאיסור לקחת נשך וריבית נחשב איסור חמור מאוד, שכן הוא מובא ביחזקאל כדוגמא לשחיתות ביחד עם אכילת זבחי אלילים, עבודה זרה, אשת איש, נדה, הונאה וגזילה:
 

5. יחזקאל פרק יח פסוקים א - כג

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה: חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱ-לוֹהִים אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל: הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת:
וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה: אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב: וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד: בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ: בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם ה' אֱ-לוֹהִים.
וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שֹׁפֵךְ דָּם וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה: וְהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה לֹא עָשָׂה כִּי גַם אֶל הֶהָרִים אָכַל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא: עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה:
וְהִנֵּה הוֹלִיד בֵּן וַיַּרְא אֶת כָּל חַטֹּאת אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּרְאֶה וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן: עַל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא: וְאִישׁ לֹא הוֹנָה חֲבֹל לֹא חָבָל וּגְזֵלָה לֹא גָזָל לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן וְעֵרוֹם כִּסָּה בָגֶד: מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח מִשְׁפָּטַי עָשָׂה בְּחֻקּוֹתַי הָלָךְ הוּא לֹא יָמוּת בַּעֲוֹן אָבִיו חָיֹה יִחְיֶה: אָבִיו כִּי עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו וְהִנֵּה מֵת בַּעֲוֹנוֹ:


גם המשורר בתהלים אומר שאדם המקפיד על איסור זה ראוי לשכון בבית ה', וזה מופיע ביחד עם שקר ושוחד:
 

6. תהלים פרק טו פסוקים א - ה

מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ:
הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ:
לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ:
נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר:
כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם:


הפסוק במשלי אומר שאדם שמרבה את הונו ע"י הלוואה בריבית, סופו שאדם אחר יירש את הונו ויעשה בו חסדים:
 

7. משלי פרק כח, ח

מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ ובתרבית וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ:

הגמרא מעמידה את הריבית בשורה אחת עם ההונאה והגזל, ואומרת כי שלושת האיסורים הללו לא היו יכולים להילמד אחד מהשני. הדבר המיוחד בריבית הוא שהאיסור נעשה בידיעתו של הניזוק ואפילו ברצונו, ובכל זאת הדבר אסור. הדבר דומה לחוקי העבודה הקיימים היום במדינות מפותחות, שגם אם העובד רוצה לעבור עליהם (כגון חוק שעות עבודה ומנוחה), המחוקק לא מאפשר זאת, כי יש פה ניצול של העובד גם אם הוא מסכים לכך:
 

8. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סא עמוד א

אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית, לאו בגזל, לאו באונאה? צריכי. דאי כתב רחמנא לאו ברבית - משום דחידוש הוא, דאפילו בלוה אסרה רחמנא. ואי כתב רחמנא לאו בגזל - משום דבעל כרחיה, אבל אונאה - אימא לא. ואי כתב רחמנא לאו באונאה - משום דלא ידע דמחיל.

כאן עולה השאלה: אם אנחנו אומרים שהריבית היא דבר לא טוב, כי היא מנצלת את החלשים בחברה, ומגדילה את הפערים בין העשירים לעניים, כיצד אפשר להסביר את העובדה שמותר לקחת ריבית מגוי? כך אומרת המשנה:
 

9. מסכת בבא מציעא פרק ה משנה ו

אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית, אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם, ולווין מהן ומלוין אותן ברבית, וכן בגר תושב. מלוה ישראל מעותיו של עכו"ם מדעת העכו"ם אבל לא מדעת ישראל

יתרה מזו: מדברי חז"ל משמע שלא רק שמותר להלוות לגוי, אלא זו אפילו מצוה:
 

10. מדרש תנאים לדברים פרק כג פסוק כא

לנכרי תשיך - זו מצות עשה. ולאחיך לא תשיך - זו מצות לא תעשה.

כך אכן פוסק הרמב"ם, והוא אף מונה זאת כמצוה בין תרי"ג המצוות, כשהמטרה היא לגרום לו נזק:
 

11. ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קצח

והמצוה הקצ"ח היא שצונו לבקש ריבית מן הגוי ואז נלוה לו עד שלא נועילהו ולא נעזור לו אבל נזיקהו, ואפילו בענין הלואה שנתנה עמו כמו שהוזהרנו (ל"ת רל"ה) מעשות כך לישראל. והוא אמרו יתעלה "לנכרי תשיך". והנה בא לנו הפירוש המקובל כי זה מצוה, לא רשות, והוא אמרם בספרי: 'לנכרי תשיך' - זו מצות עשה, 'ולאחיך לא תשיך' - זו מצות לא תעשה.

כיצד אפשר להסביר שמעשה שנחשב לא מוסרי כלפי יהודי אחר הופך להיות מצוה ביחס בינינו לבין הגויים? יש לציין כי במשנה תורה הרמב"ם מגביל את האפשרות להלוות לגוי בריבית רק להלוואה כדי חייו, אבל הסיבה לכך היא לא בגלל שזה לא מוסרי, אלא כדי שהקשר המסחרי ביניהם לא יביא לידי קשר אישי בין היהודים לנכרים:
 

12. רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ה הלכה א

העכו"ם וגר תושב לוין מהן ומלוין אותן ברבית, שנאמר "לא תשיך לאחיך" לאחיך אסור ולשאר העולם מותר, ומצות עשה להשיך לעכו"ם, שנאמר "לנכרי תשיך", מפי השמועה למדו שזו מצות עשה וזהו דין תורה.
אסרו חכמים שיהיה ישראל מלוה את העכו"ם ברבית קצוצה אלא בכדי חייו. גזרו שמא ילמוד ממעשיו ברוב ישיבתו עמו. לפיכך מותר ללוות מן העכו"ם ברבית שהרי הוא בורח מלפניו ואינו רגיל אצלו. ותלמיד חכם שאינו רגיל בו ללמוד ממעשיו מותר להלוות לעכו"ם ברבית אפילו להרויח, וכל אבק רבית עם העכו"ם מותרת לכל.


ואולם, הגמרא במסכת מכות דורשת את הפסוקים בתהלים על אדם שאפילו לא לקח ריבית מעובד כוכבים, ומשמע שעדיף לא לקחת ריבית כלל – אפילו לא מעובד כוכבים, ולא שיש מצוה לקחת ריבית מעובדי כוכבים!
 

13. תלמוד בבלי מסכת מכות דף כד עמוד א

כספו לא נתן בנשך - אפילו ברבית עובד כוכבים

ראינו, אם כן, סתירה בין המדרש שאמר שיש מצוה להשיך לעובד כוכבים, לבין המדרש שאומר שמי שאינו לוקח ריבית מעובד כוכבים נחשב אדם טוב יותר. ניתן ליישב סתירה זו בכמה אופנים. אפשרות אחת היא ע"פ דברי המדרש בתנחומא שאומר שכאשר אתה מלוה בריבית לעובד כוכבים יחסר לך כסף להלוות בלי ריבית לישראל, וממילא כל הלוואה בריבית לעובד כוכבים גורעת מעניי ישראל את חלקם:
 

14. מדרש תנחומא פרשת משפטים סימן ח

לא בשביל שאמרתי לך לנכרי תשיך, תהא מלוה לנכרי ומניח לישראל, לומר שאני משתכר מן הנכרי, אמר הקדוש ברוך הוא הוי יודע שאני שעשיתי אותו עני ולך עשיר, יכול אני להחזירך לעשות עני אותך. אמר רב נחמן ראה מה כתיב "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ". 'כי למען' אין כתיב כאן, אלא 'כי בגלל הדבר הזה'. מהו 'בגלל'? - הוי יודע גלגל הוא, אני עשיתי אותו עני ואותך עשיר, לא תגרום לי להחזיר את הגלגל, ואעשה אותך עני.

פעמים רבות בגלות (בעיקר באירופה) נאסר על היהודים לעסוק במקצועות מסוימים, ופרנסתם של היהודים הרבה פעמים היתה דוקא מהלוואות בריבית לגויים. הדבר הזה עורר עליהם פעמים רבות שנאה ואנטישמיות, כיון שהם נתפסו כעשירים שמציקים לעניים. בדורות הראשונים כנראה שהמנהג היה לא להלוות בריבית אפילו לגויים, כפי שמשמע מתשובת הגאונים אשר בה השואל רצה לנדות את מי שמלוה לגויים בריבית, ואף המשיב כתב שאמנם האיסור קטן יותר, אבל עדיין יש איסור להלוות לגוי בריבית:
 

15. תשובות הגאונים שערי צדק חלק ד שער ב סימן ז

וששאלתם: בר ישראל דיהב ברביתא לגוי, שרי או אסור, אית רשותא לשמותיה או לא.
הכין חזינא: דרבית דגוי קילא וליכא לשמותיה, דרחמנא לא אסיר באורייתא למיתן ברבית לגוי, דכתיב "לא תשיך לאחיך" וכתיב "לנכרי תשיך". ותנן (בבא מציעא דף ע ע"ב) לווין מהן ומלוין אותן ברבית. מיהו מאן דמדקדק במיליה לא לוזיף לגוי ברבית, דכתיב "מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו". ותני רב יוסף 'אם כסף תלוה את עמי את העני' - עמי וגוי עמי קודם עני ועשיר עני כו'. עמי וגוי עמי קודם פשיטא דכד אתו ישראל וגוי למיזף מינך אוזיף ישראל ואח"כ גוי, אמר רב נחמן אמר לי הונא לא נצרכה אלא לגוי ברבית ולישראל בחנם. ותניא ר' שמעון בן יוחאי אומר: כל שיש שיש לו מעות ומלוה אותן שלא ברבית עליו הכתוב אומר כספו לא נתן בנשך, ופרשו חכמים כספו לא נתן בנשך דאפילו רבית לגוי לא יהב.


כיצד ניתן ליישב את המנהג ואת דברי חז"ל שאמרו שעדיף לא להלוות לגוי בריבית, עם דברי הפסוק והמדרש שמהם משמע שמותר ואולי אף מצוה להלוות לגוי בריבית? מסביר הרמב"ן שכשהמדרש אומר ש'לנכרי תשיך' זו מצות עשה, אין הכוונה שזו מצות עשה להשיך לנכרי, אלא שזו מצוות עשה להימנע מלהשיך לישראל:
 

16. רמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) דברים פרק טו פסוק א

את הנכרי תגש - זו מצות עשה, לשון רש"י מספרי (ראה קל). ופירושו מצות עשה באחיך, הנכרי תגוש ולא אחיך, ולאו שבא מכלל עשה עשה. ולפי ששנינו שם (ספרי קכט) לא יגוש, ליתן עליו לא תעשה, חזרו ושנו את הנכרי תגוש זו מצות עשה, לומר שעובר עליו בעשה ולא תעשה. וכך אמרו שם (ספרי תצא קכט) לנכרי תשיך (להלן כג כא), מצות עשה, ולאחיך לא תשיך, זו מצות לא תעשה, והוא כמו שפירשנו מצות עשה באחיך, וכך פירש שם רש"י, לא שיהיה מצוה להלוות לנכרי ברבית כלל, וכן מוכח בגמרא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע ב). והרב רבי משה (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ב ושם פ"ה ה"א) עשאן שתיהן מצות ממש, לנגוש את הנכרי ולהלוותו ברבית, טעה בלשון הזה השנוי בספרי. ושם הוא מורגל במקומות רבים, כל עוף טהור תאכלו, מצות עשה, כל שרץ העוף, מצות לא תעשה, וכן הזכירו בספרא (שמיני פרשה ג א). ובספרי (ראה צו) זאת הבהמה אשר תאכלו, מצות עשה. ודבר ברור הוא:

כלומר שאין מצוה להלוות לנכרי, אלא רק היתר לעשות כן. כשחז"ל אמרו שזו מצוות עשה, כוונתם היתה שיש מצוות עשה לא לקחת ריבית מישראל.

ועדיין צריך להבין: מדוע התירה התורה לקחת ריבית מנכרי? הרי אם הריבית היא דבר לא מוסרי, שהרי היא פוגעת בחלשים, מדוע היא מותרת ביחסים שבין ישראל לגויים? מסביר הרד"ק שהריבית איננה דבר פסול לכשעצמו, אבל נתינת הלוואה בלא ריבית היא חסד שאיננו מצווים לעשות עם שונאינו
:

17. רד"ק (ר' דוד קמחי, המאה ה-13, צרפת) תהלים פרק טו פסוק ה

ודוד ויחזקאל לא אסרו אלא מה שאסרה התורה, והתורה לא אסרה אלא לישראל, אבל לנכרי מותר כמו שנאמר (דברים כג, כא) "לנכרי תשיך". ולא נאמר כן בגזילה וגניבה ובאבידה ובאונאה, כי אפילו לנכרי אסור להונותו או לגזלו או לגנוב ממנו, אבל הנשך שהוא לוקח ממנו ברצונו ובדעתו מותר. כי ישראל חייב לעשות חסד עם ישראל חבירו, וההלואה בלא נשך הוא חסד וטובה, ויותר טובה במקומות מן המתנה, כי הרבה אנשים יבושו לקחת המתנה ולא יבושו לקחת ההלואה. ולא כן ישראל עם הגוי, כי אינו חייב לעשות עמו חסד ולהלוות לו ממונו בחינם, כי ברוב הם שונאים ישראל. אבל בודאי אם עושה הגוי חסד וטובה עם ישראל חייב לעשות הישראל גם כן עמו חסד ולהיטיב לו. והרחבתי לך בזה כדי שתמצא בו תשובה לנוצרים שאומרים כי דוד לא הפריש בין ישראל לגוי, אלא כל רבית אסור. וזה לא יתכן בו, כי דוד לא אסר מה שהתיר משה רבינו על פי האל, והנה אמרה התורה (שם יג, א): לא תֹסֵף עליו ולא תגרע ממנו.

מדברי הרד"ק משמע שהנושא של ריבית בין יהודים לגויים העסיק מאוד את הנוצרים, והם טענו שדוד המלך אסר זאת. טענה נוספת של נוצרים היתה שכאשר יהודי לוקח ריבית מגוי, יכול להיות שגם הגוי הזה נחשב יהודי. על כך עונה ר' יוחנן לוריא:
 

18. משיבת נפש (ר' יוחנן לוריא, המאה ה-15, גרמניה) תשובות המינים

אשר פוקרים עלינו שאנו מלוים להם בריבית אעפ"י שנאמר לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, אולי הם גם אחינו מבני עשו או ישראלים שנשתמדו כי רובם אומרים שהם מזרע ישראל, הקהה את שיניהם ואמור להם אם יאמרו שאחינו הם למה אינם מקיימים בנו פתוח תפתח ולא תקפוץ ידך, ואינם שומטים בשביעית שגם נאמר את הנכרי תגוש ואת אחיך תשמיט ידך...
ועוד השבתי להם שאפילו אם נאסר לנו מדין תורה בתורת רבית, מותר לנו מדין מלכות בתורת הפקר ופרשת המלך שלוקח מזה ונותן לזה אפילו שלא כדין


הוגה דעות אחר שהתמודד באריכות עם טענות הנוצרים הוא האברבנאל, שכתב כך:
 

19. אברבנאל (ר' יצחק אברבנאל, המאה ה-15, ספרד ופורטוגל) דברים כא - כג

הספק הי"א באמרו 'לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך'. כי אם היה הרבית והנשך דבר נתעב ונמאס ובלתי הגון ונאות מפאת עצמו, כמו שאמר המשורר בתארי האיש המאושר 'כספו לא נתן בנשך', יקשה מאד איך התירו לעכו"ם כי הדבר ההוא אין ראוי לעשותו לשום אדם מפאת שלמות המלוה וצדקתו! וכמו שאחז"ל במסכת מכות: כספו לא נתן בנשך אפילו לעכו"ם, ואם הוא דבר הגון וראוי מפאת עצמו, למה אסרו באחים ואמר 'לא תשיך לאחיך'? והנה ברציחה והגניבה לא התנה. אבל אמר בהחלט לא תרצח לא תנאף לא תגנוב.

...והנה חכמי האומות אמרו שתורתינו בלתי שלמה יען לא תצוה על טהרת הלב ושלמותו במצות כראוי כי אם כפי המועיל. ויוכיחו זה מענין ההלואה ברבית לז' עממים שאמר שהרבית מצד עצמו דבר יוצא מן ההקש הטבעי והוא עון פלילי. ושהיה ראוי שתרחיקנו התורה ותאסור אותו בהחלט. וכבר ירבו התלונות על הענין הזה והוא הספק הי"א אשר הערותי. וכדי לשכך את האזן נתתי על זה ד' תשובות כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת:
התשובה הא' היא כי אם לא יקשה עליהם מה שצותה התורה בעממים "לא תחיה כל נשמה", למה יקשה בעיניהם הנשך אף על פי שיהיה בלתי ראוי מפאת עצמו? ואם ארצם וגופם הותר להם, ממונם לא כל שכן? כי היתה הכונה הא-לוקית להרחיק האהבה מבין העם הנבחר והז' עממין ולהטיל ביניהם איבה כדי שלא ילמדו ממעשיהם ולכן צותה על הריגתם, וכאשר לא יוכלו או לא ירצו להרגם איננו מהזרות שיצוה שלא ילוה להם מעותיו בחנם ועל צד החסד כי אם בנשך ותרבית כי אין ראוי לעשות חסד עם האויבים:

והתשובה הב' שאפילו שנודה שהרבית מצד עצמו מגונה, הנה לא התירו השם יתברך כי אם בנכרי שהוא מז' אומות, ואין הנכרי נקרא כל איש אשר לא מזרע היהודים הוא, ואמנם לזרע אדום לא יאמר נכרי כי הוא נקרא אח שנאמר "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא", ונכלל בלא תשיך לאחיך, וכן ישמעאל ושאר האומות לא נקראו בשם נכרי, ולנכרי שהוא מז' אומות אינו מגונה לקחת רבית ממנו ולעשות לו שלא כהוגן כיון שהוא עשה שלא כהוגן ולא יבא בצדקת השם יתברך ולא יזכה בחסד התורה אחרי אשר כפר בם:

והתשובה השלישית היא אף על פי שנודה שהרבית הוא דבר נמאס ומגונה מפאת עצמו ונאמר שיאמר נכרי לכל איש אשר לא מבני ישראל הוא, הנה לא תמצא שהתירה תורה הנשך לנכרי רוצה לומר להלוותו בנשך כי אם ההלואה ממנו ברבית כי הנה אמר הכתוב "לנכרי תשיך", והוא כמו "לא תשיך לאחיך" שהוא אזהרה ללוה שלא יקח דבר מיד האח ברבית, לא למלוה שלא ילוה ברבית, ובזה הדרך יהיה פירוש "לנכרי תשיך". שאם ישראל יצטרך לקחת מעות ברבית יקחם מיד הנכרי לא מיד הישראל, לפי שאם יקחנו מיד הישראל יהיה עון פלילי לשניהם יען אשר לא זכר עשות חסד ולא הלוהו בחנם כמו שצותה תורה, ויעברו שניהם בכל הלאוין שזכר ברבית, ואמנם כשיקחם מן הנכרי לא יהיה זה עון ולא יחשב אכזריות לנכרי שאין חיוב החסד וההלואה בחנם מוטל עליו:

והתשובה הד' הוא כי הנשך מצד עצמו איננו דבר בלתי ראוי כי האנשים עם ממונם כספם וזהבם ותירושם ודגנם ראוי שירויחו, ואם אדם אחד בקש מאדם אחר מעות לעסוק בסחורה ויחשוב להרויח באלף כפולות שילוה לו מאתים, מדוע לא יתן לו מנה, וככה עובד אדמה שקבל בהלואה ק' סאה חטים שנה אחת לזרוע שדהו וימצא בשנה ההיא מאה שערים כפי הנהוג למה לא יתן לו בעד הלואת ק' סאה י', הנה הדבר ההוא בעצמו איננו נמאס גם לא מגונה והוא סחורה ומשא ומתן והגון מפאת עצמו, כי כמו שהאדם אינו מחוייב לתת מעותיו לאחֵר כי אם דרך צדקה וחסד ככה איננו מחוייב להלוות מעותיו או תבואתו חנם כי אם בדרך צדקה וחסד במתנת חנם, ולכן ייחס הקדוש ברוך הוא את הענין הזה במדרגת חסד שיעשה עם אחיו כשילווהו כספו מבלי ריוח ותועלת כלל והוא כענין השמטה, שהוא גם כן חסד באחים וכן גם כן הרבית, לא כענין הגזל והגנבה שהוא מצד עצמו דבר נתעב ונמאס, ומפני זה אמר בשמטה (פ' ראה) לא יגוש את רעהו, ואמר בנשך לא תשיך לאחיך, לפי ששניהם חסד שיעשה האדם עם האחים ואיננו מחוייב לעשותו עם הנכרי, וכמו שבשמטה אמר "את הנכרי תגוש" כך אמר ברבית "לנכרי תשיך" לפי שהוא לפנים משורת הדין שהוא ראוי לעשותו עם האחים בצדקה ואיננו מחוייב לעשותו כן לנכרי. ומה שאמר דוד (תהלים ט"ו) "כספו לא נתן בנשך" וחז"ל פירשו במסכת מכות (דף כ"ד) אפילו לאומות, הנה הוא לתאר החסיד המופלג שיעלה בהר ה' ובמקום קדשו שיעשה חסד וצדקה אפילו עם הנכרים, לא שיהיה הרבית דבר בלתי ראוי והגון בפני עצמו כי ענין החסידות בלתי ענין היושר והמשפט, ודוד דבר שמה ממדת החסידות לעשות דבר לפנים ולא דבר מהמשפט הישר ומהצדק הגמור. אמנם בגנבה וגזלה ורציחה הזהיר בכלל לאחים ולנכרים באמרו לא תרצח ולא תגנוב לפי שהם דברים בלתי ראויים מפאת עצמם ולכן ישתתפו בהם האחים והנכרים. ולהיות זה ממדת החסד והבחינה כמו שאמרתי, נתנה התורה שכר עליו: "למען יברכך ה' א-להיך" וגם כן כמו שנאמר בשמטה, כי השכר הוא על החסד והרחמים שעושה אדם לפנים מן השורה, ואינו נזכר בהרחקת העבירות כי לא נתן בלא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב שכר כמו שזכרו בנשך. הנה התבאר מארבע תשובות האלה שמרע"ה הזהיר כראוי ובצדק כל אמרי פיו אין בהם נפתל ועקש.



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר