גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף מ', מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף סב ע"א
אימתי אמרינן "חייך קודמים לחיי חברך" ואימתי "חיי חברך קודמין"?
שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב, דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו) - חייך קודמים לחיי חבירך (סב ע"א). ידועה הקושיא, היאך עולה דין זה בקנה אחד עם מצות "ואהבת לרעך כמוך", שהרי אם "חייך קודמין לחיי חברך", א"כ נמצא שמעדיף הוא את עצמו לפני חבירו.
ובבי מדרשא מתבדרין בזה דברי רבינו החתם סופר זי"ע ב'תורת משה' (פר' קדושים), שכתב בזה"ל: "'ואהבת לרעך כמוך' - 'אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה', יש לפרש רבי עקיבא לטעמיה, דדרש ריש פרק איזהו נשך, 'וחי אחיך עמך' - 'חייך קודמין לחיי חבירך', ואם כן כיון ש'חייך קודמין' איך אפשר לקיים 'ואהבת לרעך כמוך'. מיהו, הא ד'חייך קודמין', היינו בעניני עולם הזה, אבל בחיי הנצחיי, דהיינו בלימוד התורה חייב ללמד לאחרים, אפילו הוא מבטל עצמו מלימודו, מכל מקום חייב ללמד עם אחרים, ועל כן אמר רבי עקיבא: 'זה כלל גדול בתורה', דבענין לימוד התורה הוא כלל גדול לאהוב חבירו כמוך".
ובשו"ת 'אגרות משה' (ח"ד אה"ע סי' כו) העיר על דברי החת"ס שהם "תמוהין מאד, דבתורה - ודאי תורתו קודמת, כמפורש בקידושין דף כ"ט ע"ב שאף מלמוד תורה של בנו הוא עדיף (דאיתא שם: "תנו רבנן, הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו" וכו'), וכל שכן מלמוד תורה דאחרים, ועיין ברמב"ם פרק א מתלמוד תורה הלכה ד שפסק זה, ובהלכה ב פסק שבנו קודם לבן בנו ובן בנו קודם לבן חברו, וכן איכא דין קדימה בצדקה ברמ"א יו"ד סימן רנ"א סעי' ג' עי"ש, ופשוט שבתורה הוא עצמו עדיף על אחרים יותר הרבה מבצדקה, דבצדקה פשוט שרק לחם שלו קודם ללחם של אחרים, אבל אם חסר לו בשר ולחברו לחם, צריך ליתן לחם לחברו ולא יאכל הוא בשר וכו', ובתורה ברור, שאף מי שיודע כבר מסכת אחת, ואפילו סדר שלם, הוא קודם ללמוד סדרים האחרים מללמד האחרים אף אותה המסכת וכו', ולענין מצוה - אם הוא וחברו צריכין לקיים מצוה, ואי אפשר אלא לאחד, ודאי שאם יתן לחברו יעבור על העשה, לכן לא מובן דברי החתם סופר, וצע"ג בכוונתו".
וראה שם באגר"מ שאכן יש קצת חיוב על האדם ללמד לאחרים על חשבון לימודו, אבל לא בדרגא של "לימוד לחבירו קודם ללימודו", וכלשונו: "אך הוריתי, שכל תלמיד חכם, אף שצריך לעצמו, והוא גדול מאד, מחוייב ללמד מקצת זמן גם עם אחרים, אף שמתבטל מתורת עצמו, והבאתי ראיה מהא דר' פרידא שלימד לתלמיד קשה הבנה שהוצרך ללמד עמו ד' מאות זימני, בעירובין דף נ"ד ע"ב, אף שבזמן הזה היה יותר טוב אם למד לעצמו, והיה לו שכר גדול חי ד' מאות שנה וכל דורו הביא בזכות זה לעוה"ב, שלכאורה היה אסור - דלעצמו היה עדיף, דהוא למד עמו במקצת הזמן שמחוייב לבטל מתלמודו ולמד עם אחרים, ומסתבר לי, שהוא ג"כ שיעור מעשר עשירית הזמן שיש לו ללמוד תורה, ואולי יכול להוסיף עד חומש, וצ"ע לענין השיעור".
על כל פנים דברי החת"ס צריכין לביאור ותלמוד, ואם לחשך אדם לומר שדבריו הקדושים של החת"ס ב'תורת משה' אינם אלא דברי אגדה שאין משיבין עליהם, ולא נאמרו להלכה ולמעשה, דע לך שרבינו החת"ס הכריע כן בתשובותיו (חו"מ סי' קסד) להלכה ולמעשה, וזו לשון קדשו: "דע, כי מן התורה הניתנה לכל ישראל בשווה מחוייבים לקיים 'והגית בו יומם ולילה', ויהיו עושים רק כדי חיותם יום יום, ומוציאים שארית היום בעבודת השם, או בזמן מן הזמנים לצורך גופם כגון ביומי ניסן ותשרי, ושארי הזמנים כולו קודש לה', וממילא אין לו לאדם לבקש מותרות, וכל מה שיהיה פרוש ומסתפק במועט וירוויח זמן לתורה ועבודה קדוש יאמר לו, ובתוך אותו הזמן המיוחד לתורה ועבודה, אם יבוא אדם ללמוד ממנו דבר, או לשפוט בין אדם לחבירו, או להורות לו, מחויב לעשות בחנם ואינו רשאי ליטול שום שכר, ואף על פי שמפסיד לימודו של עצמו על ידי זה, כי בזה של חבירו קודם לשל עצמו, אמנם בזה שעשה לחיותו ולאשתו ולבניו הקטנים המוטלים עליו לפרנסם שלו קודם לשל חבירו, ואינו צריך להתבטל ממלאכתו, אם לא יעמידו אחר במקומו או ישלמו לו פרנסת יומו...".
הרי לנו, שהחת"ס נקט כן להלכה ולמעשה, ואמנם הקושיא מדברי הגמרא בקידושין: "הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו", תתיישב היטב במה שהוסיף נכדו הגר"ש סופר זצ"ל הי"ד אב"ד ערלוי בסוגריים בסיום הקטע ב'תורת משה', וז"ל: "מכל מקום לא אמר רק 'כמוך', כי על ידי זה שמלמד לאחרים גם הוא עושה מצוה ומזכה עצמו ושניהם שוים", רצ"ל, כי מה שאמרו 'הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו', היינו, כשמצד מצב פרנסתם לא יתכן ששניהם ילמדו, ואחד מהן מוכרח להתעסק לחיותו, באופן זה 'הוא קודם לבנו', כי אין אדם מחויב לבטל מצות 'והגית בו יומם ולילה' עבור הזולת, אכן כששניהם עוסקים בתורה ואין להם צורך להתעסק לפרנסתם, אלא שעליו ללמד את חבירו - כשבא לפניו לשאול בהבנת הדברים, בכה"ג חבירו קודם לשל עצמו, שהרי עתה כשמפסיק בלימודו עם אחרים עדיין מקיים הוא מצות 'והגית בו יומם ולילה', ואין בזה משום ביטול מצוה, ולכן חובה עליו ללמד עם אחרים. ואם תקשה, הרי עדיין מתבטלת ממנו מצות ידיעת התורה, כי מפסיד לימודו בעבור הזולת, שתי תשובות בדבר: האחת, סוף סוף אין לנו הוכחה מדברי הגמרא בקידושין 'הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו' - שגם כלפי מצות ידיעת התורה 'הוא קודם לבנו', ושנית, הרי בלימוד עם תלמידים הכלל הוא ש'ומתלמידי יותר מכולם', ונמצא, שסוף כל סוף לא תחסר לו מידיעת התורה (ראה 'לקוטי חבר בן חיים' ח"ג יג, א בשם רבו החת"ס זצ"ל).
