סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1005

"השואל את הפרה ושאל בעליה עמה"

בבא מציעא צד ע"א

בפרשת משפטים נאמר: "וכי ישאל איש מאת רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם אם בעליו עמו לא ישלם". השואל, הוא השומר שמידת התחייבותו היא המרובה ביותר, זאת משום שאין הוא שומר גרידא על החפץ, אלא הוא נהנה מן החפץ אותו הוא שאל, וכיון שכל ההנאה שלו, הרי הוא חייב בכל מה ששומרים אחרים פטורים. אם שומר חינם פטור מגניבה ואבידה וחייב רק בפשיעה, ואם שומר שכר פטור מאונסין, הרי ששואל חייב בהכל, זאת משום שכל ההנאה שלו, אבל התורה פטרה מגזירת הכתוב את השואל אפי' בפשיעה במקרה מסויים "אם בעליו עמו". והמש' מסבירה: השואל את הפרה ושאל בעליה עמה או שכר בעליה עמה פטור, שנאמר: "אם בעליו עמו לא ישלם", ז"א, הפטור של בעליו עמו מתייחס לאופן בו השואל כאשר הוא שאל את החפץ בשעת השאלה, הוא גם שאל יחד עם החפץ את בעל החפץ, הוא ביקש מבעל החפץ שהשאיל לו את החפץ בשעת ההשאלה שישא איתו איזו מלאכה, או בחינם או בשכר, זו הכוונה בעליו עמו, עמו בשאלתו, ה"ז כאילו בעל החפץ השאיל את עצמו לשואל יחד עם החפץ. במקרה כזה, אם יקרה משהו לחפץ אפי' בפשיעה יפטר השואל, ה"ז גזירת הכתוב שרבים מהראשונים מנסים למצוא לה טעם. הגמ' בדף צ"ז. אומרת דין מעניין: "אמר רבא מקרי דרדקי... בעידן עבידתייהו כשאילה בבעלים דמו". אדם שנשכר ע"י בני העיר להיות לבניהם מלמד, ברגע שאדם מאנשי העיר ישאל חפץ מאותו מלמד, יפטר השואל מכל מה שיקרה לחפץ, משום בעליו עמו, שהרי המשאיל, דהיינו בעל החפץ המלמד, שאול לבני העיר, בני העיר שכרו את שרותיו לצורך לימוד בניהם, ובכל רגע ורגע הוא משועבד, והוא שאול לבני העיר. נמצא, שכל השואל ממנו חפץ, כשואל בבעליו עמו, וכל מה שיקרה לחפץ, יהיה השואל פטור מלשלם. ממשיכה הגמ' ומספרת: "אמרו ליה רבנן לרבא שאיל לן מר". נמצא, שרבינו שאול לנו, שהרי רבא למד אותם כמלמד לתלמידים, הרי הוא כאילו משועבד לתלמידיו, וכל אחד מהתלמידים כאשר ישאל מרבו חפץ יהיה השואל פטור, משום בעליו עמו. ממשיכה הגמ' ומספרת הקפיד רב כאשר שמע את המסקנה אותו הסיקו התלמידים מן ההלכה אותה הוא לימד. אמר להם: האם אתם רוצים להפקיע את ממוני, אדרבה! "אתון שאילתו לי". הפוך, אם אני אשאל מכם חפץ, אמר רבא לתלמידיו, אז זה יהיה בגדר של שאלה בבעלים, ומדוע, מפני שאני יכול ללמד כל מסכת שאבחר בה, ואתם משועבדים ללמוד את המסכת שאבחר אני, ואילו אני אינני משועבד ללמוד דווקא את המסכת שאתם בוחרים. נמצא ההיפך, אתם שאולים לי ולא אני לכם. הגמ' שם מסיקה: שיש הבדל באיזה תאריך בשנה היתה השאלה, אם היה זה ביומא דכלה, כמו שרש"י מסביר: שדורשים לפני הרגל בהלכות הרגל, וחייב הרב ללמד לתלמידיו דווקא את הלכות הרגל, ואז צודקים התלמידים, הרב שאול לתלמידים, ואם אחד מהתלמידים ישאל מרבו חפץ ביומא דכלה, יהיה התלמיד פטור מכל מה שיהיה עם החפץ, משום שיש כאן גדר של בעליו עמו, בעל החפץ הרב, חייב ללמד את התלמיד דווקא את ההלכות אותם דורש התלמיד, הלכות הרגל, אבל בשאר ימות השנה צדק רבא, הוא זה שיקבע איזו מסכת הוא רוצה ללמוד, והתלמידים שאולים ומשועבדים לו.

על דברי גמ' אלו מופיעה קושי' עצומה בספר שו"ת ארץ צבי לגאון המפורסם רבי צבי אריה פרומר, אב"ד קוזקלוב שהיה ראש ישיבתה האחרון של ישיבת חכמי לובלין עד השואה. בסי' צ"ב מופיעה קושי' עצומה, אותה הק' האדמו"ר בעל האמרי אמת מגור לרב מקוזקלוב. הקושי' מתבססת על סמך דברי גמ' במס' ע"ז בדף י"ט, וכך אומ' שם הגמ': תניא אמר רבי, אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו". מספרת הגמ': לוי ורבי שמעון בן רבי למדו שניהם אצל רבי הקדוש, וסיימו ללמוד ספר מסוים. התעורר ויכוח מה יתחילו ללמוד. לוי אמר: הבה נלמד ספר משלי. רבי שמעון בן רבי העדיף ללמוד ס' תהלים. רבי שמעון בן רבי הכריח את לוי ולמדו תהילים. כאשר הגיעו בס' תהלים לפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו", פירש רבי את הפסוק, אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ. אמר לוי: רבי, נתת לי רשות לעמוד, מותר לי לפרוש מהשעור, שהרי אתה עצמך מסביר את הפסוק אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, ואיני חפץ ללמוד משלי, רש"י בד"ה ממקום שלבו חפץ אומר כך: "לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש ממנו, שאם ישנה לו מסכת אחרת אין מתקיימת לפי שליבו על תאוותו". שואל האמרי אמת קושי' עצומה, הרי זו ממש סתירה מדברי גמרתנו. כאן מתבאר במס' ע"ז שעל הרב לשנות לתלמיד דווקא מסכת כזו שהתלמיד רוצה, משום שאם ישנה לתלמיד מסכת שהתלמיד אינו מעוניין לשנותה, לא ישים התלמיד לב לסוגי', משום שליבו על תאוותו, ואילו כאן במס' ב"מ מתבאר שהרב הוא זה שקובע איזו מסכת ללמוד, ועל התלמיד להיות כפוף ולהיות שאול ומשועבד לחפצו של הרב. כיצד אמר כאן רש"י במס' ב"מ שכשאני חפץ להתחיל במסכת אחרת, שלא תשכח ממני אין אתם יכולים למחות בידי. ע"כ הקושי' העצומה אותה שאל בעל האמרי אמת לבעל הארץ צבי.

בתשובה שם מופיעים כמה וכמה אפשרויות כיצד ליישב את הסתירה. יש אולי מקום ליישב את הסתירה באופן שאינו נמצא שם בתשובה. כאשר אנו דנים במערכת היחסים וההתחייבויות שבין רב לתלמיד עלינו להבחין בין חובותיו של הרב לבין חובותיו של התלמיד. כאשר התלמיד נצטווה ללמוד דווקא ממקום שליבו חפץ, הרי חובה זו מחייבת את התלמיד בלבד ולא את הרב. חובה זו אומרת לכל תלמיד שלא הצליח לשכנע את רבו ללמוד מה שהוא חפץ לעזוב את הרב ולמצוא רב אחר שילמד אותו את מה שהוא חפץ, או לחלופין להסכים עם מה שהרב מעוניין, אין בדין הזה המחייב את התלמיד למצוא את הרב שילמד איתו מה שליבו חפץ בכדי שיחייב את הרב למצוא דבר שימצא חן בעיני התלמיד, ואם הרב ישאר בלי תלמיד, יאלץ הרב ללמד את התלמיד מה שהתלמיד רוצה, זאת בכדי שהרב לא ישאר בלי תלמידים, אבל רבא כאשר הוא למד עם תלמידיו היה הוא הקובע באיזו מסכת ללמוד, ונכון שתלמיד שלא מצא קורת רוח בלימוד היה רשאי ואולי חייב לעזוב את רבא למצוא לו מלמד אחר שילמד איתו את המסכת שבה הוא חפץ, אבל דבר זה אינו מחייב את רבא, הרי זה מחייב את התלמיד ולא את הרב, ולכן אין כאן לכאורה שום סתירה בין דברי הגמ' במס' ב"מ לדברי הגמ' במס' ע"ז.

[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]