גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף מ"א, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף עא ע"א
ביאור מאמרם ז"ל "כל המלוה בריבית נכסיו מתמוטטין"
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית, עליו הכתוב אומר (תהלים טו, ה) "כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם", הא למדת, שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין, והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וקא מתמוטטין, אמר רבי אלעזר, הללו מתמוטטין ועולין, והללו מתמוטטין ואינן עולין (עא ע"א).
המפרשים נתקשו בדברי הגמרא הללו, דעדיין התירוץ אינו עולה יפה, שהרי "הא קא חזינן דלא מוזפי בריבית וקא מתמוטטין ואינן עולין", כי גם בצדיקים מצינו שמאבדים את עושרם ואינם חוזרים ועולים לעושרם שהיה להם. ונביא בס"ד תירוצים אחדים שנאמרו בזה בדרך דרוש.
וכה כותב הגה"ק בעל ה'נודע ביהודה' זצ"ל בספרו 'אהבת ציון' (דרוש ח): "יש בזה שאלה גדולה, אם התנא למראה עיניו ישפוט, הדרא קושיא לדוכתה, דחזינן צדיקים גמורין שירדו מנכסיהן והיו כל ימיהם בעוני. לכן אומר אני פירוש הגמרא: 'הללו מתמוטטין ועולים והללו מתמוטטין ואינן עולים', על פי מה שמבואר בדרושנו בפסוק (תהלים לו, ח) 'מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון', ויש לדקדק דהו"ל לומר 'מה יקר חסדך ה'' בשם הוי"ה ב"ה, שהוא מורה על מדת החסד, ולמה אמר 'אלקים', וכינוי זה מורה על הדין ולא על החסד, וכמו דאמרו רז"ל במס' ברכות פרק הרואה (נד.) 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה', ויליף לה מקרא (תהלים נו, יא) 'בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר', הרי שב'אלקים אהלל' קאי לברך על הרעה, ש'אלקים' מורה על מדת פורעניות מצד הדין. אמנם הא גופא צריך טעם, מדצוה להלל דבר ולקבולינהו בשמחה, כדאיתא שם בגמרא (ס:), ולשמחה מה זו עושה".
וממשיך בדבריו: "אך כשנתבונן שעצם הפורעניות בעוה"ז שמחה גדולה היא למי שמחשב הפסד דבר נגד שכרו, והקב"ה מנקהו מעונותיו בעוה"ז להיות שכרו משלם בעוה"ב, ואין לך חסד גדול מזה וכו'. וזה רמז דוד המלך ע"ה: 'מה יקר חסדך אלקים', שהחסד הנמשך מ'אלקים', היינו, מדת הדין, יקר מאוד, לפי שחסד זה - הנמשך מזה הוא לחיי העוה"ב הוא יקר הערך להנחיל אוהביו י"ש גימטריא יק"ר, והפועל היוצא ש'בני אדם בצל כנפיך יחסיון', שעוה"ב אין בו אכילה ושתיה וצדיקים יושבים ונהנין מזיו השכינה 'ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם כי עמך מקור חיים' שהוא שכר עולם הבא".
ומיישב: "ומעתה, זה הוא שמתרץ הגמרא בפרק איזהו נשך: 'הללו', היינו, צדיקים שמתמוטטים בעוה"ז, ואף לפעמים גם רשעים בשאר עבירות אם יש להם איזה זכות, 'מתמוטטים' - בעוה"ז 'ועולים' - לעוה"ב, כפי מה שנפרע מידת הדין מהם בעוה"ז, אבל 'המלוה בריבית' שרואה שנכסיו מתחילים להתמוטט, והוא אינו מחזיר הריבית שכבר קיבל באיסור, אז מתמוטט ואינו עולה, דאין לתלות התמוטטות שלו בעוה"ז כדי להטיבו באחריתו לעוה"ב, שהרי אינו עולה ולא יקום בתחיה" (כעין דבריו כתב גם בספר 'בית שמואל אחרון' פרשת וירא).
בהקדמה לספר 'שב שמעתתא' מיישב (אות ר) שאין כוונת הגמרא 'ועולין' על האדם - שמתעשר שוב, אלא, על הממון, ומבואר על פי דברי המדרש תנחומא (מטות פ"ו): "ומה הקב"ה עושה, נוטל נכסים מזה ונותן לזה, שנאמר (תהלים עה, ח) 'כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים', לכך נקרא שמם 'נכסים', שנכסין מזה ונגלין לזה, ולמה נקרא שמם 'זוזים' שזזים מזה ונותנין לזה", והיינו, כי בדרך כלל ההנהגה היא, שהקב"ה מוריש ומעשיר, מוריש את זה ומעשיר את זה - כאשר זוכה בכספו של זה שנעשה עני, והממון הוא גלגל החוזר מאחד לחבירו, וכלפי זה אמרו בגמרא: "הללו מתמוטטין ועולין" - 'ועולין' מוסב על הממון, שעולים לאדם אחר בעולם.
אמנם, שונה הוא המלוה בריבית, שכספו אינו עולה כלל לשום אדם בעולם, וכדרך שאיתא במדרש (שמו"ר לא, ד): "ואף בירושלים היו עושין כן (-שהיו מלוים בריבית), שנאמר (ישעי' א, כב) 'כספך היה לסיגים', ומה נעשה להם (ירמי' ו, ל) 'כסף נמאס קראו להם', וכן (יחזקאל ז, יט) 'כספם בחוצות ישליכו', למה, על שעברו על מה שכתוב בתורה (ויקרא כה, לז) 'את כספך לא תתן לו בנשך'". כלומר, כי עצם ממונם של מלוי בריבית מתמוטטים, באופן שאף אחד לא יהנה מהם, ולכך אמרו: "מתמוטטין ואינן עולין', כי אינם עולים לאחרים.
להבנת דברי ה'שב שמעתתא' ביתרון ביאור, יש להביא יסוד נוסף מדברי הנוב"י זצ"ל ב'דרושי הצל"ח' (דרוש מג לשבה"ג) בהאריכו בדברי תוכחה אודות איסור ריבית, וז"ל: "אבל אני מזהיר את הלָווים, הרחיקו מפתח ביתו [של המלוה בריבית], שהרי הלוה עובר בלאו, וגם גורם עניות לעצמו, ורבותינו ז"ל אמרו על המלוה בריבית 'נכסיו מתמוטטים', והנה, אם כוונתן על המלוה בעצמו, היה להם לומר 'כל המלוה ברבית מתמוטט מנכסיו', אבל אמרו 'נכסיו מתמוטטים', והכוונה, שאין מזל וברכה בכל הנוגע בנכסיו, היפך ממה שאמרו (ב"ב טו:) באיוב ש'כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך', אבל ברשע המלוה בריבית הוא להיפך, כל הנוגע בפרוטה ממעותיו, מארה שלטה". ויסוד הדבר מצינו כבר במדרש תנחומא (בהר פ"א) על הפסוק (משלי כח, כב): "נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ", ודרשו ז"ל: "'נבהל להון איש רע עין' זה המלוה מעותיו ברבית שהוא נבהל להעשיר, ומארה ניתנה בנכסיו שנאמר 'ולא ידע כי חסר יבואנו'". ובכן מובן שפיר ש'מתמוטטין ואינן עולין', כי בעצם הנכסים נכנס מארה וקללה, ואינם עולים גם לזולתם, כי גם אחרים לא יצליחו בהם, רח"ל.
