הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

שכרו של חצי הדרך

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא מציעא עט ע"א

אמר רבה בר רב הונא אמר רב: השוכר את החמור לרכוב עליה, ומתה לו בחצי הדרך - נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומות.
היכי דמי?
אי דשכיח לאגורי - תרעומות מאי עבידתיה?
אי דלא שכיח לאגורי - אגרא בעי למיתב ליה! -
לעולם דלא שכיח לאגורי, ומשום דאמר ליה: אילו בעית למיתי עד הכא - לאו אגרא בעית למיתב?
היכי דמי, אי דאמר ליה: חמור סתם - הא חייב להעמיד לו חמור אחר!
אי דאמר ליה: חמור זה - אם יש בדמיה ליקח - יקח! -
לא צריכא בשאין בדמיה ליקח. -
אם יש בדמיה לשכור - ישכור! -
רב לטעמיה, דאמר רב: לא מכלינן קרנא.
דאתמר: השוכר את החמור ומתה לו בחצי הדרך.
אמר רב: אם יש בדמיה ליקח - יקח, לשכור - אל ישכור.
ושמואל אמר: אף לשכור - ישכור.

1.
תוספות מסכת בבא מציעא דף עט עמוד א:

אילו עד הכא בעית למיתי לאו אגרא בעית למיתב - תימה דהשתא מיהא דלאו עד הכא בעי למיתי למה יתן לו שכר
וי"ל דהא דקאמר לעולם דלא שכיח לאגורי היינו לפי אותן דמים שהשכיר מזה אבל בטפי פורתא ימצא להשכיר והרי נהנה במה שבא עד כאן לכך נותן לו חצי שכרו ואין צריך לפחות המשכיר משכרו מה שזה נותן עתה יותר מעט מכאן ואילך כיון דהוא אנוס א"נ כגון שיוכל למכור סחורתו במקום שמת החמור וירויח בה ויש סוחרים הרבה שאין מביאין סחורתן אלא עד כאן לכך יתן חצי שכרו.

מתוס' משמע שאם יש לשוכר הנאה במקום שאליו הגיע "חצי הדרך" רק אז משלם את מחצית השכר למשכיר.

2.
הרמב"ם מביא את דין הגמרא בלשונה, ומשמע מדבריו שלא כתוס'.

3.
שולחן ערוך חושן משפט הלכות שוכר סימן שי סעיף ב:

א"ל: חמור זה אני שוכר לך, אם שכרה לרכוב עליה או לכלי זכוכית, ומתה בחצי הדרך, אם יש בדמיה ליקח בהמה אחרת, יקח; ואם אין בדמיה ליקח, שוכר אפי' בדמי כולה, עד שיגיע למקום שפסק עמו; ואם אין בדמיה לא ליקח ולא לשכור, נותן לו שכרו של חצי הדרך, {ח} ואין לו עליו אלא תרעומת. [ז] {ט} ואם שכרה למשא, הואיל ואמר ליה: חמור זה, ומת בחצי הדרך, אינו חייב להעמיד לו אחרת, אלא נותן לו שכרו של חצי הדרך ומניח לו נבלתו.

3.1
דברי הרמ"א:

הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאפילו שכרו למשא דינו כשכרו לרכיבה (טור בשם הראב"ד). ט] {י}
והא דאמרינן דנותן לו שכרו מחצי הדרך, היינו שיכול למכור סחורתו שם או שיכול לשכור חמור אחר עד מקום שרוצה לילך,
אבל בלאו הכי אינו נותן לו כלום משכרו, דהא לא מהני ליה מידי (טור).

משמע מהשולחן ערוך שפסק כרמב"ם והרמ"א פסק כתוס'.

3.2
וכך אמנם מסביר הגר"א:
ביאור הגר"א חושן משפט סימן שי ס"ק ט:

[ט] והא כו' או כו'. גמ' שם ועתוס' שם ד"ה אילו. תימא כו' א"נ כגון כו'. אבל הרמב"ם מפ' כפשטא דגמ' לכן השמיטה וכן בשו"ע ולמד מזה גם להבריקה ושכרו לרכוב שנותן שכרו של חצי הדרך כנ"ל:

4.
ונראה לי להסביר את פשט הגמרא וכרמב"ם וכשו"ע, שמדובר שהמשכיר לא פשע כלל ולא היה מודע לאפשרות שהחמור ימות באמצע הדרך [בימינו נקרא "כח עליון"].

5.
ויותר מזה, אולי ניתן להסביר שכוונת הגמרא והרמב"ם - "נותן לו שכרו של חצי הדרך" - שהשוכר משלם למשכיר חצי מהשכר שמגיע למשכיר רק על המרחק שעבר עד שהחמור מת, ולמעשה מתקיים כאן דין "יחלוקו" על הדרך שבוצעה בפועל. אמנם לא משמע כך מהפרשנים.