הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם מותר לשקר בשביל כסף?
בבא מציעא עה ע"ב
שאלה זו לכאורה ממש לא ברורה: וכי יעלה על הדעת שמותר לשקר בשביל כסף? הרי האיסור לשקר מופיע מספר פעמים בתורה (ולא, אני לא מתכוון לעשרת הדיברות, שם האיסור הוא לגבי עדות שקר!), כגון:
1. שמות פרק כג פסוקים ו - ח
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע: וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים:
אמנם זו 'רק' מצוות עשה, אבל היא כוללת לא רק איסור לשקר, אלא שיש חיוב אף להתרחק מן השקר. כמו כן ישנה גם מצוות לא תעשה האוסרת לשקר:
2. ויקרא פרק יט פסוק יא
לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ:
האם יעלה על הדעת, אם כן, שיהיה מותר לשקר בשביל כסף? האם ישנה מצוה שאותה אפשר לבטל בשביל בצע כסף? - כמובן שלא. אך לגבי השקר, כידוע, אין האיסור כה גורף. מותר לשנות מפני השלום - ולא רק מפני פיקוח נפש. חכמים מְשַנִּים במסכת, בפוריא ובאושפיזא. כיצד מרקדין לפני הכלה וכו'. האמת היא ערך חשוב, אך לא ערך עליון. ובכל זאת, ברור שאסור לשקר בשביל כסף. אך כאשר מדובר על החזרת כסף מידי מישהו שזה לא מגיע לו, הדברים לא פשוטים כל-כך. המשנה שלמדנו השבוע בדף היומי קובעת כך:
3. מסכת בבא מציעא פרק ו משנה א
השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת. שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת, ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד וחזרו בהן, מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מַטען.
אם אדם שכר פועלים והם החליטו לא להגיע ברגע האחרון, הוא לא יכול לעשות להם כלום, והוא צריך למצוא פועלים אחרים. אבל אם מדובר במלאכה שאם היא לא תיעשה יהיה הפסד - בין אם מדובר בהפסד ממוני (כמו העלאת פשתן מן המשרה, שאם היא לא נעשית מהר כל הפשתן ייהרס), ובין אם מדובר בדבר חולף (כגון תזמורת לחתונה או חלילים להלויה) ואין אפשרות לשכור פועלים אחרים באותו זמן, המשנה נותנת שתי אפשרויות: לשכור פועלים אחרים, ואת ההפרש ישלמו הפועלים הללו, או להטעות אותם - כלומר לומר להם שהוא מכפיל להם את השכר, ובסופו של דבר לשלם רק כפי מה שסוכם בראשונה. כך אכן פוסק הרמב"ם:
4. רמב"ם הלכות שכירות פרק ט הלכה ד
במה דברים אמורים? בדבר שאינו אבוד אבל בדבר האבוד כגון פשתנו להעלות מן המשרה או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהן אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו אא"כ נאנס כגון שחלה או שמע שמת לו מת, ואם לא נאנס וחזר בו שוכר עליהן או מַטען. כיצד מַטען? אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים עד שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שפסק תחלה. ואפילו נתן להם השתים מחזיר מהן התוספת. כיצד שוכר עליהן? שוכר פועלים אחרים וגומרים מלאכתן שלא תאבד וכל שיוסיף לאלו הפועלין האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מן הראשונים, עד כמה? - עד כדי שכרן של ראשונים. ואם היה להם ממון תחת ידו שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים וחמשים זוז בכל יום לכל פועל אף על פי ששכר הפועל שלשה או או ארבעה, בד"א שאין שם פועלים לשכור בשכרן להשלים המלאכה אבל יש פועלים לשכור בשכרן ואמרו לו צא ושכור מאלו להשלים מלאכתך ולא תאבד בין שוכר בין קבלן אין עליהן אלא תרעומת ושמין לשוכר מה שעשה ולקבלן מה שעתיד לעשות.
רואים אנו, אם כן, שמותר לשקר כדי למנוע את הנזק לפשתן ולגרום לכך שהפועל שעושה שלא כדין לא יפעל כך. זהו חידוש גדול מאוד - שמותר לשקר כדי להביא לתוצאה נכונה. את החידוש הזה מצאנו גם בהקשרים שונים, כגון בחליצה - כאשר היבם אינו רוצה לחלוץ. להלכה, הגמרא אומרת שאסור לומר לו שהוא חולץ ובכך הוא כונסה - לא בגלל שזה לא מוסרי אלא בגלל שהחליצה לא תיחשב חליצה. אבל שקר אחר מותר לומר לו:
5. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קו עמוד א
תנו רבנן: חליצה מוטעית כשרה. אי זו היא חליצה מוטעית? אמר ר"ל, כל שאומרים לו: חלוץ, ובכך אתה כונסה. אמר ליה רבי יוחנן, אני שונה: בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא - חליצתה פסולה, עד שיתכוונו שניהם כאחד, ואת אמרת: חליצתה כשירה! אלא, כל שאומרים לו: חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. תניא נמי הכי: חליצה מוטעית כשירה, אי זו היא חליצה מוטעית? כל שאומרים: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז; ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאין הגון לה, ואמרו לו: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, ובא מעשה לפני רבי חייא והכשירה. ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא בר אבא, אמר לה: בתי, עמודי! אמרה ליה אימא: ישיבתה זו היא עמידתה. אמר לה: ידעת ליה? אמרה ליה: אין, ממונא הוא דחזא לה וקבעי למיכליה מינה. אמר לה: לא ניחא לך? אמרה ליה: לא, אמר ליה: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה. לבתר דחלץ לה, אמר ליה: השתא מינך אפסלא לה, חלוץ לה חליצה מעלייתא כי היכי דתישתרי לעלמא. בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאין הגון לה, אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה. אמר ליה רב פפא: לא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן? ואלא היכי אימא ליה? אמר ליה: חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. לבתר דחלץ לה, אמר לה: זיל הב ליה, אמר ליה: משטה אני בך עבדה ליה, מי לא תניא: הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעברא לפניו, ואמר ליה טול דינר והעבירני, אין לו אלא שכרו; אלמא אמר ליה משטה אני בך, הכא נמי משטה אני בך.
ראינו, אם כן, שתי דוגמאות נוספות שמותר לשקר: בשביל להתיר אלמנה שלא תתיבם למי שאינו ראוי לה, ובשביל להציל אדם ממוות. הרמב"ן, רבו של הרשב"א למד מפה גם על הצלת חיים מסוג אחר:
6. חידושי הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) יבמות דף קו עמוד א
וכתב הרב נר"ו דמהא שמעינן דמי שהוא חולה וסמנין ביד חברו שהם שוין עשרים והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו אין לו אלא דמיהן בלבד אבל רפאהו יש לו שכרו משלם שחכמתו מכר לו והוא שוה דמים הרבה
דוגמא נוספת שבה ראינו מי שמשקר כדי להשיב כסף גזול היא בסיפורם של ר' יוסי, ר' מאיר ור' יהודה:
7. תלמוד בבלי מסכת יומא דף פג עמוד ב
רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, רבי מאיר הוה דייק בשמא רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא. כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא, יהבו להו. אמרו לו: מה שמך? - אמר להו: כידור. - אמר: שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר 'כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם'. רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה. אזל אותביה בי קיבריה דאבוה. אתחזי ליה בחלמיה: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא. למחר אמר להו: הכי אתחזי לי בחלמאי! אמרי ליה: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא. אזל רבי מאיר, ונטריה כולי יומא ואייתיה. למחר אמרו לו: הב לן כיסן! אמר להו: לא היו דברים מעולם. אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא? אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר? אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי? משכוהו ועיילוהו לחנותא, חזו טלפחי אשפמיה, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו, ושקלוהו לכיסייהו ואייתו. אזל איהו וקטליה לאיתתיה. היינו דתניא: מים ראשונים האכילו בשר חזיר, מים אחרונים הרגו את הנפש. ולבסוף הוו דייקי בשמא, כי מטו לההוא ביתא דשמיה בלה, לא עיילו לגביה. אמרי: שמע מינה רשע הוא, דכתיב "וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים" (יחזקאל כג).
המשנה אף מתירה לשקר כדי להעלים את המכס (כאשר הוא נגבה שלא כדין), ולא רק שמותר לאדם לומר שהפירות הם של תרומה אלא מותר אף לנדור על כך:
8. משנה מסכת נדרים פרק ג משנה ד
נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אף על פי שאינה תרומה שהן של בית המלך אף על פי שאינן של בית המלך
ר' עובדיה מברטנורא (המאה ה-15, איטליה):
להרגין - לסטים שהורגין האדם ונוטלין את ממונו:
ולחרמין - גזלנים שאינם הורגים. ולא זו אף זו קתני:
ולמוכסין - במוכס העומד מאליו. אבל מוכס שהעמידו המלך, בין מלך ישראל בין מלך גוי ולוקח דבר קצוב בחוק המלכות, דינא דמלכותא דינא ואסור לברוח מן המכס וכל שכן שאסור לידור ולישבע לו לשקר:
שהן של תרומה - אע"פ שהורגין וגוזלין, אין אוכלין דבר האסור. אי נמי, תרומה לא חשיבא להו מתוך שאינה נאכלת אלא לכהנים טהורים נמכרת בזול הרבה:
באופן דומה התירו לאדם לרמות בתרגיל מתמטי חביב כדי לשלם פחות מס:
9. תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ה הלכה ג
כהדא ריש גלותא איטלק עילוי חד טריקלין ארבעין על ארבעין דימליניה חיטין. אתא לגבי רב הונא. אמר ליה: פייסון דיסבון מינך עשרין על עשרין כדון ועשרין על עשרין בתר זמן ואת מיתגר פלגא
[ראש הגולה נטפל לאדם אחד שישלם לו מחסן בנפח ארבעים על ארבעים מלא בחיטה. בא אל רב הונא, אמר לו: פייס אותו שיקח ממך עשרים על עשרים היום ועשרים על עשרים לאחר זמן, וכך תרויח חצי]
תרגיל נוסף הציע רב אשי לעשות כדי להציל כסף שנלקח שלא כדין: ההלכה אומרת שאם אתה חושב שיש לאדם אחר משהו שלך, הוא לא חייב להראות לך את זה, אבל אם אתה רואה את זה, אתה יכול לתפוס את זה. וכך נאמר בגמרא:
10. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף מו עמוד א
א"ל אביי לרבא: תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא מאי עבדי; א"ל: הב לי סרבלאי, לא היו דברים מעולם. הא אית לי סהדי דחזיוה גבך! אמר ליה: ההוא אחרינא הוה. אפקיניה ונחזינהו! אמר ליה: איברא, לא מפיקנא ליה. אמר רבא: שפיר קאמר ליה, 'רָאָה' תניא. אמר רב אשי: ואי חכים - משוי ליה 'רָאָה', דאמר ליה: אמאי תפיסת ליה, לאו משום דאית לך גבאי? השתא אפקינהו ושימינהו, שקול את דידך ואשקול אנא דידי. א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי, מצי א"ל: לא צריכנא לשומא דידך, כבר שמוה קמאי דקמך.
[אמר אביי לרבא: בוא אראה לך מה עושים רמאי פומבדיתא. אומרים לו: החזר לי את סרבלי! עונה: לא היו דברים מעולם. "הרי יש לי עדים שראו זאת אצלך", עונה לו: "זה היה סרבל אחר". "הראה לי אותו ונבדוק"! "איני מסכים". אמר רבא: הוא צודק. כתוב בברייתא רק אם רָאָה. אמר רב אשי: אם הוא חכם, הוא יכול להפוך זאת ל'רָאָה'. יאמר לו: למה אתה לוקח לי את הסרבל? כי אתה יודע שאני חייב לך כסף? בוא נבדוק כמה באמת שוה הסרבל, ואשלם לך. אמר לו רב אחא בנו של רב אויא לרב אשי: יכול הוא לומר לו: לא צריך את השומא שלך. שמאים כבר קבעו את מחירו.]
נראה שהמקור לכל הסיפורים הללו, שמתירים לרמות אדם שלוקח כסף שלא כדין, הוא יעקב אבינו, איש תם שנאלץ לרמות גם את אחיו וגם את דודו שניסו לגזול ממנו משהו שהיה שייך לו:
11. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכג עמוד א
"ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא", והלא בן אחות אביה הוא! אלא, אמר לה: מינסבת לי? אמרה ליה: אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה. אמר לה: מאי רמאותיה? אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי, ולא מנסבא לי מקמה. אמר לה: אחיו אני ברמאות. ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא? אין, "עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל".
ובאמת, השולחן ערוך פסק להלכה את העניין של הבורח מבית האסורים, אם כי הוא סייג את הדברים וכתב שההיתר לשקר הוא רק שאם הוא הבטיח הוא לא חייב לקיים, אבל אם הוא כבר שילם, הוא לא יכול לדרוש את הכסף בחזרה:
12. שולחן ערוך חושן משפט סימן רסד סעיפים ז - ח
וכן מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו, וא"ל: העבירני ואני נותן לך דינר, והעבירו, אין לו אלא שכרו הראוי לו. ואם היה צייד, ואמר ליה: בטל מצודתך והעבירני, נותן לו כל מה שהתנה עמו, וכן כל כיוצא בזה.
במה דברים אמורים, בשלא נתן לו. אבל אם נתן לו בכל אלו הדברים אינו יכול להוציאה מידו.
רואים אנו שאחרי שאדם כבר שילם את הכסף אני מניח שהוא התכוון באמת להקנות את זה, ואם כן לכאורה גם בעל הבית ששילם לפועלים יותר ממה שמגיע להם הם לא צריכים להחזיר לו. אך הרמב"ם פסק במפורש שגם לאחר שהוא שילם להם הוא יכול לדרוש את זה מהם בחזרה!
ולכאורה דין זה לא ברור: הרי הכלל אומר ש'תליוהו וזבין זביני זביני', כלומר שאם הכריחו אדם למכור משהו שהוא לא רצה למכור אותו, והוא כבר קיבל את התשלום אנחנו מניחים שהוא התרצה בסופו של דבר, והוא לא יכול לבטל את המכירה בטענה שהוא היה אנוס, כפי שפוסק השולחן ערוך:
13. שולחן ערוך חושן משפט סימן רה סעיף א
מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכרו, ממכרו ממכר בין במטלטלים בין בקרקע, שמפני אונסו גמר והקנה
נשאלת, אם כן, השאלה, מדוע מי שאולץ לשכור את הפועלים במחיר כפול, וכבר שילם להם, בכל זאת זכאי לקבל מהם את הכסף בחזרה, בניגוד למי שקנה תרופות או הציל את חייו במחיר מופקע, שלא יוכל לקבל את כספו בחזרה?
שאלה שניה שיש לשאול: בכל המקורות שראינו, ראינו שמותר לאדם לשקר כדי להביא למצב שבו מצילים את העשוק מידי עושקו. ראינו זאת גם במקרה של הצלת חיים (כמו אצל הרוקח ואצל הבורח), וגם במקרה של נישואין שלא כדין (יעקב ורחל, חליצה) וגם במקרה של הפסד ממון (בעל הבית והפועלים, כידור, המכס וראש הגולה). אבל הגמרא בפירוש אומרת שאין היתר לשקר גם אם אתה יודע שהשקר יוביל לדין של אמת:
14. תלמוד בבלי מסכת שבועות דף ל עמוד ב
מנין לתלמיד שאמר לו רבו: יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק". האי "מדבר שקר תרחק" נפקא? הא ודאי שקורי קא משקר, ורחמנא אמר: "לא תענה ברעך עד שקר"! אלא כגון דאמר ליה: ודאי חד סהדא אית לי, ותא אתה קום התם ולא תימא ולא מידי, דהא לא מפקת מפומך שקרא, אפי' הכי אסור, משום שנאמר: "מדבר שקר תרחק". מנין לנושה בחבירו מנה, שלא יאמר: אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק". מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים, שלא יאמר: אכפרנו בב"ד ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק". מנין לשלשה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלוקו? ת"ל: "מדבר שקר תרחק".
מדוע בכל המקרים הללו אין היתר לשקר למרות שהתוצאה שתתקבל בסופו של דבר היא האמת, ואילו במקרים הקודמים שראינו היה מותר לשקר? - הרב לאו עונה על כך באופן מעניין מאוד:
15. הרב ישראל מאיר לאו, אמת ואי אמת מפני דרכי שלום, תורה שבע"פ כא עמ' פח
ונראה לענ"ד, כי יש הבחנה ברורה בין אמת לשקר שבין אדם לחברו לבין מעשה רמייה שעלול לפגוע בסדרי בית הדין, אף אם לא יפגע באמת עצמה. דייקא נמי בלשון הכתובים: בפרשת קדושים התורה מדברת על בין אדם לחברו, ושם היא אומרת "ולא תשקרו איש בעמיתו", ותו לא. ואילו בפרשת משפטים - כדבר הלמד מעניינו - התורה מדברת במערכת המשפט, ושם הדרישה מחמירה יותר, "מדבר שקר תרחק". כאן לא סגי באי אמירת שקר ממש, אלא נדרשת הרחקה מכל נדנוד של שקר. כאן לא רק הערך המוחלט של האמת עומד בסכנה, אלא אף דמותו ומהותו של הדין.
כל המקורות דלעיל אינם עוסקים בהטעיה על ידי המערכת המשפטית, אלא בין המפקידים לשומר, בין הנגזל לגזלן, בין הפועלים לבעל הבית או בין היבמה ליבם. בעוד שבמסכת שבועות עוסקים כל המקרים במתרחש בתוך כותלי בית הדין, ואין נפקא מינה אם ההוראה היא לדיינים עצמם, לעדים או לבעלי הדין.
...היוצא מדברינו, שהגמרא בשבועות פסלה י"ב אפשרויות, ולא משום חריגה מן האמת, אלא אף כשהטענות באו בשם האמת ולמען האמת - פסולות הן, משום שהן מעוותות ומעקמות את הדין, ונימוק זה אינו בכל המקורות הקודמים.
לפי ההסבר של הרב לאו, אמנם מותר לשקר בשביל למנוע עושק, אבל אסור שהשקר יגרום גם לעיוות בסדרי בית הדין. כאן לא רק הערך של האמת עומד למבחן, כי אם גם הערך של סדרי בית הדין - ואת זה אסור לערער בכל מקרה. זה מיישב את הסתירה שבין המקור במסכת שבועות לכל שאר המקורות.
ואולם, עדיין לא הסברנו מדוע בעל הבית שמשלם לפועל רשאי אף לדרוש מהם את התשלום בחזרה אפילו אם הוא כבר שילם להם, ואילו בשאר המקרים אמרנו שאם אדם שילם הוא לא יהיה רשאי לדרוש את כספו בחזרה, כי אנחנו מניחים שהוא מחל על הכסף.
הסבר מקורי לכך מסביר הרב אברהם מקובנא שיסוד ההטעיה כאן אינו מדין שקר אלא מדין 'שוכר עליהן'. כשם שמותר לבעל הבית לשכור פועלים אחרים ואז הוא יקח ממנו את ההפרש, כך מותר לו גם לשכור אותו עצמו ולבקש ממנו את ההפרש, אך במקום שהוא יקח ממנו את ההפרש וישלם לו בחזרה, הוא פשוט אינו משלם את זה. אם הוא כבר שילם לו - הרי שהוא זכאי לקחת ממנו בחזרה, כפי שהוא היה לוקח ממנו אם הוא היה שוכר אחרים במחיר גבוה יותר:
16. דבר אברהם (ר' אברהם דובער שפירא מקובנא, המאה ה-19, ליטא) חלק ג סימן כא
...וזהו דאמרה הברייתא "כיצד מטען"... היינו דדוקא באופן זה מותר ולא באחר. לדוגמא, אם יאמר הפועל שדה זה מחזיק בית כור ואין בכוחי לחרשה כולה... ולכן חוזרני בי ואיני רוצה לעבוד שלא יזיק לגופי, ויבא בעה"ב להטעותו, לומר שדה זה מחזיק רק סאתיים - אינו רשאי; חדא שהוא אומר דבר שקר ועוד שאין גוף הפועל משועבד לעבוד אצלו....
ולכן קאמרה הברייתא "כיצד מטען" באיזה אופן מותר; אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים, ובאופן זה אינו משקר כלל ואינו משתעבד בגופו של חבירו בע"כ, שהרי רוצה הוא לעבוד בשתים והוא קוצץ לו בשניה באמת שתים ונותן לו באמת שתיים... אלא דמכיון שהדין הוא דשוכר עליהן פועלים אחרים עד כדי שכרן וחוזר וגובה מהן- לא יהו הם עצמם בקציצה שניה אלא כפועלים אחרים שקוצץ להם שתים.
לפי ההסבר הזה במקרה של בעל הבית ופועלים אין מדובר בכלל בשקר כמו בכל שאר המקרים, אלא באמירת אמת: אני מוכן לשלם לך כל סכום שתבקש. אבל מכיון שאחרי שהסכמת לעבוד אצטרך לגבות ממך את ההפרש, הרי שבסופו של דבר לא צריך לשלם לך את הכסף הזה.
לחידוש הזה יש כמה השלכות מעניינות: למשל, לשיטתו אי אפשר להטעות אותם במחיר שהוא גבוה יותר ממה שהוא יכול היה לשכור פועלים, כי כל ההיתר לרמות אותם הוא כאילו הם הפועלים הזולים ביותר שהוא יכול היה למצוא.
