גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף מ"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף פג ע"א

"לפנים משורת הדין" הוי דין גמור לאנשי מעלה

בגמרא מסופר: "רבה בר בר חנן, תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא (נושאי משאות שברו לו חבית בפשיעה), שקל לגלימייהו (נטל את מעיליהם כתשלום על הנזק). אתו אמרו לרב, אמר ליה: הב להו גלימייהו (תן להם בחזרה את מעיליהם), אמר ליה דינא הכי, אמר ליה, אין, 'למען תלך בדרך טובים' (משלי ב, כ). יהיב להו גלימייהו, אמרו ליה, עניי אנן, וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי (עניים אנחנו וטרחנו כל היום ורעבים אנו), אמר ליה, זיל הב אגרייהו (אמר רב לרבה בר בר חנן: לך תן להם שכרם), אמר ליה דינא הכי, אמר ליה, אין, 'וארחות צדיקים תשמור'" (פג ע"א).

בעל ה'בינה לעיתים' (ח"א דרוש ג לשבת שובה) נתקשה בחילופי הדברים שהיו בין רבה בר בר חנן לרב, "כי הוא שאל לרב 'דינא הכי', כלומר, האם מן הדין הגמור יתחייב בכך, והוא השיב 'אין', דמשמע כן הוא הדין, ומייתי מקרא דלפנים משורת הדין ראוי לעשות כן, אלמא לאו דינא היא, ואם כן היכי קאמר 'אין', לא היה לו לומר אלא 'לא' ומיהו 'למען תלך בדרך טובים' כתיב".

וכתב: "ואפשר לי לומר, כי כיון ששלמה ע"ה הוא מזהיר לאדם ומייעצו לעשות לפנים משורת הדין, וכשבא להזהיר על כך אמר 'למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור', כלומר, עשה אתה מה שהוא דרך הטובים והצדיקים, משמע שעשות לפנים משורת הדין אצל הצדיקים והטובים הוא דרכם ואורחותם כדבר נהוג, נמצא אם כן שמה שיקרא 'לפנים משורת הדין' [זה] הוא לגבי שאר העם, דאילו גבי הטובים והצדיקים הוא דרכם ומנהגם וחזר אצלם כדין גמור, ועל כן אמר לרבב"ח שהיה אדם חשוב: 'אין' - דינא הוא לגבך, שמחוייב אתה לעשות לפנים משורת הדין, כיון שעל כיוצא בך אמר שלמה היותו דרך הצדיקים והטובים". המורם מדבריו הקדושים, שכלפי 'טובים וצדיקים' גם לפנים משורת הדין - דין גמור הוא.

יסוד זה כתב גם השל"ה הקדוש (עשרה מאמרות, מאמר ז, יא) כאשר תמה מעין תמיהת ה'בינה לעתים', ובלשונו: "ומאוד יש להפליא, רב שהיה דיין איך יכול לכפות את רבה בר רב חנן שיתנהג בחסידות", ועל כך העלה, שהנהגת לפנים משורת הדין משתנה מאדם לאדם, כי ישנם אנשים ש'לפנים משורת הדין' - דין גמור הוא אצלם, וחובה להם להתנהג כן, ואילו לסתם בני אדם לפנים משורת הדין אינו דין גמור, ועליהם אין חובה רק בדין גמור, והאריך בזה גם לענין מצות "קדושים תהיו", שענינה "קדש עצמך במותר לך", כפי שביאר הרמב"ן, כי חובה זו משתנה לפי האדם, ולפי המקום והזמן, ומה שמותר לאחד - אסור לחבירו בחובה גמורה, וכן כתב בתוך דבריו, ש"בכל מקום שאמרו רבותינו ז"ל 'אדם חשוב שאני', הכוונה, מצד החיוב יעשה כן", ועל כן שפיר מובן מה שרב כפה את רבב"ח להחזיר את מעיליהם ולשלם את שכר טירחם, כי אצל רבה היה דין גמור לעשות כן.

בתורתם של רבותינו הקדושים מאורי החסידות זי"ע מתפרש הענין, שהדבר תלוי לפי מעלת ומדרגת נשמות בני ישראל, וכפי שמבואר בארוכה ב'באר מים חיים' (פר' בראשית בפסוק בראשית ברא אות יג): "ידוע תדע אשר נשמות ישראל הם בבחינת גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם. ואין בעולם שני בני אדם שיהיה להם שתי נפשות שוות, ויש אשר נפשו ורוחו ונשמתו מעולם האצילות ויש מבריאה ויש מיצירה ומעשיה, ותכלית כל אלה להעלות את נפשו למקום אשר נלקחה משם בכל עולם ועולם. ולכן איש ישראל אשר נפשו מן היצירה הנה הוא מוכרח להזהר גם בכל אשר יצא מרמזי התורה כי באם לאו ח"ו לא תוכל נפשו לעלות לעולם אשר נלקחה משם ונשארת בלא תיקון ח"ו, ותוכרח להטהר בעונשי העולם הבא... עד שתזדכך אורה שתוכל לעלות למקומה, וכן מבריאה ומאצילות, ולכן באדם שנפשו ממקום גבוה, דינא הוא אצלו לעשות לפנים משורת הדין, כי לא תתקן נפשו בשום אופן עד אשר תעשה מה שיצא מרמזי התורה או מדרשותיה...".

וממשיך וכותב: "... ולכן אמרו חכז"ל: 'רבה בר בר חנה תברו ליה הני שקולאי חביתא דחמרא... שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב אמר ליה הב להו גלימייהו אמר ליה דינא הכי אמר ליה אין, 'למען תלך בדרך טובים', יהיב להו גלימייהו וכו'. ולכאורה זה סותר מה שאמרו (ב"מ טז:) גבי שומא דהדר לעולם, 'מדינא ארעא לא בעי למיהדר, ומשום 'ועשית הישר והטוב בעיני ה'' (דברים ו, יח) הוא דאמור רבנן תהדר וכו', הנה אמרו בפירוש אשר 'ועשית הישר והטוב' שהוא מקרא מפורש בתורה לאו דינא הוא, ואיך אמר כאן 'למען תלך בדרך טובים' דינא הוא. אך האמת הוא דלדידיה אמר כן, כיון שהוא רבה בר בר חנה, ואצלו הוא דינא ממש לצד מעלת נשמתו הנלקח ממקום גבוה, והכתוב בעצמו קראו 'דרך טובים ואורחות צדיקים', כי צדיקים הטובים זה דרכם ואורחותם לעשות הכל לפנים משורת הדין, ואצלם הוא דין ממש כשאר דיני התורה. ואך הכתוב אומר זאת לכל אדם 'למען תלך בדרך' צדיקים, כי בודאי גם הפחות שבפחותים אשר בישראל, מצוה עליו לחפש ולהתאוות לקיים כל מצוות התורה בכל עוז נפשו בכל אופן הנאות, ובכל המוזכר ברמז ובדרש ובסודי התורה ולהזהר בכל שמצי הנפש אף דק מן דק השייך לאדם הגדול שבגדולים, כי אולי על ידי זה יזכה לחלק נשמה לנשמתו ממקום גבוה לפי ערך התאוותו למצוות ה', וכבר אמרו ז"ל (רמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ב) יכול כל אדם להיות כמשה רבינו..." (ראה עוד 'בני יששכר' חודש סיון מאמר ח אות ד).