הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אחיקם קשת, מכון הירושלמי

בבא-מציעא פד ע"א

החשש מעין הרע

"אמרו ליה רבנן: לא מסתפי מר מעינא בישא?" (בבא מציעא פד ע"א)

החשש מעין הרע מוזכר בתלמוד הבבלי פעמים רבות. בנוסף לחשש למעשה, יש דעה שחנניה מישאל ועזריה מתו מעין הרע על שיצאו חיים מכבשן האש (סנהדרין צג. ורש"י). ישנה אף דעה שמתוך מאה נפטרים, רק אחד מת בזמנו ותשעים ותשעה מתים שלא בזמנם מעין הרע (בבא מציעא קז: ורש"י. המהרש"א בסנהדרין שם העיר על כך שבשתי הסוגיות הללו זו דעת רב, כך שרב לטעמיה).

בירושלמי, לעומת זאת, המושג עין הרע כמעט ולא מוזכר כלל (הוא מוזכר בסנהדרין פ"א ה"ב). למשל, באותו נושא של סיבות הפטירה, הירושלמי כותב שמתוך מאה נפטרים, תשעין ותשעה מהן מתים בצינא ואחד בידי שמיים (ירושלמי שבת פי"ד ה"ג), ואת עין הרע לא הזכיר שם כלל.

גם לגבי שאר ענייני כישופים שדים ורפואות סגוליות, הירושלמי ממעט להזכירם (מבוא האגדות למהר"ץ חיות (נדפס בתחילת העין יעקב), קונטרס ציון במשפט תיפדה (הרב משה צוריאל) עמ' 15). ובסוגיית החשש מזוגות, שהבבלי מאריך בה, מפורש בבבלי "במערבא לא קפדי אזוגי" (פסחים קי:).

יש מהראשונים שפירשו שלא מדובר במחלוקת בין התלמודים, אלא בהבדל מציאותי, שבארץ ישראל לא שולטים הכוכבים המזלות המלאכים וכו' (רמב"ן ויקרא יח כה, ומעין זה בשו"ת עזרת כהן סי' ז), או שעניינים סגוליים וחשש כישופים שייכים דווקא בבבל כיוון שהיו בסמוך לביתו של נבוכדנצר, ששם היתה לילית וכו' (רב האי גאון, הובא בשו"ת עזרת כהן סי' ו, ושם דן בדבריו).

אך בפשטות זוהי מחלוקת שיטתית בין התלמודים (כפי שאנו רואים בתחומים נוספים קרובים לזה), והדבר יכול ליישב לנו תמיהה גדולה נוספת.

ידוע שהרמב"ם דחה את הרעיונות הסגוליים, במשנה תורה הרמב"ם התעלם מחלק מסוגיות אלו – למשל מההלכות שטעמן חשש עיין הרע (השמיט את ההלכה המופרשת בבבא מציעא קז. "אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו וכו'" שמא יפסידנה בעיין הרע. ובגזילה ואבידה פי"ג הי"א השמיט את הטעם "עינא" שמובא בבבא מציעא ל., לגבי החשש להראות את האבידה לציבור משום עיין הרע), או שדים (השמיט את הגמרא יבמות קכב. "ודלמא שד הוא" ו"בבואה דבבואה" לגבי לסמוך על בת קול להשיא את האשה). לגבי חלקן ביאר שמדובר בדעת יחיד שאינה להלכה (פירוש המשניות לרמב"ם יומא פב. לגבי לסמוך על רפואות סגוליות בפיקוח נפש), ולגבי חלקן הביא פירוש שכלי, נגד הפירוש המקובל (במורה נבוכים ח"ב פ"ו פירש שמלאכים הם כוחות גופניות, טבעיות ונפשיות. ובפירוש המשניות עירובין פ"ד מ"א פירש שמי שהוציאתו רוח רעה פירושו כל אונס).

רבים התקשו כיצד הרמב"ם כביכול סטה מדרכו של התלמוד (הכס"מ והמ"מ גירושין פי"ג הכ"ג הקשו מדוע השמיט את הסוגיא יבמות קכב. לגבי שדים, כדלעיל). הירושלמי יכול להיות המפתח להבנת דעת הרמב"ם. שכן רבים כתבו שהרמב"ם מתבסס בהלכותיו אף על הירושלמי, ובראשם דברי הראב"ד (הלכות קריאת שמע פ"ג ה"ו): "זה הרב דרכו להיות סומך על הירושלמי".

אם כן נראה שגם בנושא זה של עיין הרע שדים וכו', הרמב"ם הלך בדרכו להסתמך על הירושלמי, שכאמור כמעט ולא הזכיר את העניינים הסגוליים.