איפכא מסתברא / רפי זברגר

בבא מציעא דף פד ע''א

הרקע

הזכרנו בתחילת הדף את יופיו המיוחד של רבי יוחנן, ועתה נכיר סיפור מאוד מיוחד הקשור גם ליופיו.   
 

הנושא

יום אחד, שחה רבי יוחנן בירדן, וראה את ריש לקיש קופץ אחריו למים. באותם ימים ריש לקיש לא למד ועסק בתורה, אלא עסק בתחומים הדורשים כוח וגבורה פיזית. כנראה שבעבר עסק בתורה, אך עזב הכול לטובת עיסוקים אחרים.
אמר לו רבי יוחנן: חילך לאורייתא. כלומר, תנסה להסיט את כוחותיך הגדולים לכיוון של התורה.
החזיר לו ריש לקיש: שופרך לנשי. כלומר, היופי שלך מתאים לנשים [פחות לעיסוק בתורה].
אמר לו רבי יוחנן: אם תשוב לעסוק בתורה, אתן לך את אחותי, שהייתה יותר יפה ממני.
ואמנם, ריש לקיש חזר ללמוד תורה, והפך להיות אחד החכמים הגדולים בדור. לאחר מכן, היה "סיפור קשה" בין רבי יוחנן לריש לקיש, אשר רבי יוחנן הזכיר לריש לקיש את עברו, ובסופו של דבר, נפטר ריש לקיש, עובדה שציערה מאוד מאוד את רבי יוחנן.
הלך רבי אלעזר בן פדת, אשר ''השמועות שלו היו מחודדות'', ''לנחם'' את רבי יוחנן.
ישב רבי אלעזר לפני רבי יוחנן, וכל שמועה שאמר רבי יוחנן, הביא רבי אלעזר ''תניא מסייע לו". כלומר, רבי אלעזר הוכיח כל הזמן כמה נכונים דברי רבי יוחנן.
אמר רבי יוחנן לרבי אלעזר: את כבר לקישא? האם אתה יכול להוות תחליף לריש לקיש? ומייד ענה: לא ולא.
והסביר: ריש לקיש היה מקשה על כל שמועה שלי עשרים וארבע קושיות, ואז הייתי מתרץ עשרים וארבעה תירוצים, וממילא רווחא שמעתא – שמועתי הייתה הופכת להיות מרווחת, מובנת ויסודית יותר, ואתה, רבי אלעזר, כל הזמן מוצא ''תניא דמסייע''.   
 

מהו המסר?

המסקנה החשובה ביותר ממלחמת יום כיפור, היתה לבנות יחידה חדשה בחיל מודיעין הנקראת ''איפכא מסתברא''. יחידה זו אמורה לבחון כל הזמן את ''הקונספציה המקובלת" – ולהעמיד מולה קונספציה הפוכה, כדי לחדד את החשיבה הבלתי שגרתית, ולחשוב ''מעבר לקופסא''. מסקנה זו נבעה מכישלון המודיעין לפני המלחמה, אשר העריכה, כי מדינות ערב לא יתחילו במלחמה, וכידוע, הקונספציה קרסה.
היום למדנו כי זו הייתה שיטת רבי יוחנן. קושיותיו הרבות של ריש לקיש, חידדו את מחשבותיו ואת דעותיו של רבי יוחנן, וכך נעשו ''שמועותיו מרווחות''. זוהי טכניקה מצוינת לחדד דברים, להבין לעומקם את השקפות ודרך החיים, תוך כדי העמדתם מול טענה הופכית, וליבון ההבדלים בין הטענות.
אדם המוכן לשמוע דעות הפוכות לדעותיו, הינו אדם כן ואמיתי, שאינו חרד לדעותיו, מוכן תמיד לומר ''טעיתי'' ולשנות את מחשבותיו והשקפותיו.
זו צריכה להיות גם השאיפה שלנו בחינוך ילדינו. מצד אחד, לא להיות מקובע בדעתנו ביחס לילדינו, ולהיות מוכנים לשמוע אותם ואם צריך לחזור בנו מדעתנו, ולומר להם שהם צדקו ואנחנו טעינו, ומצד שני, לחנך את ילדינו להיות קשובים לאנשים ודעות אחרות, מבלי בושה ומבלי לחשוב כי בכך אינם שומרים על ''הכבוד העצמי''.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]