האמת והשלום / רפי זברגר

בבא מציעא דף פה ע''א

הרקע

הגמרא עוסקת בדברי אגדה בענין צאצאים של תלמידי חכמים. אמר רבי יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר: וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם.. לֹא יָמוּשׁוּ [יעזבו] מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם . כלומר, ישנה הבטחה למשפחה, אשר שלושה דורות רצופים הינם תלמידי חכמים, כי התורה ''לא תעזוב'' את המשפחה לעולם.
רב יוסף מנסה ליישם את האמרה של רבי יוחנן בדרך מעט שונה: ישב רב יוסף ארבעים תעניות... ולאחר מכן הקריאו לו בחלום לא ימושו מפיך. ישב ארבעים תעניות נוספות, ואז הקריאו לפניו בחלום את הפסוק: לא ימושו מפיך ומפי זרעך.
חזר על התעניות בשלישית, ואז הקריאו לפניו: לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ.    
 

הנושא

בהמשך לסיפור זה, מסופר על רב נוסף אשר ''השתמש בטכניקה של תעניות''. מדובר על רבי זירא, בעת שעלה מבבל לארץ ישראל, יתב מאה תעניתא – דלשתכח גמרא דבבלי מיניה, כי היכי דלא נטרדיה. תרגום: ישב ... מאה תעניות, כדי ש''תורת בבל'' תשתכח ממנו, ו-''שלא תטריד אותו''.
מה הטריד כל כך את רבי זירא, בעת שעלה מבבל לארץ ישראל. מה היה כל כך ''רע'' בתורת בבל, שביקש בעזרת התעניות שהתענה, למחוק ולשכוח את כל מה שלמד שם? אילו תכונות ואופני לימוד ''פסולים'' רכש בבבל, וביקש למחוק בא''י?
רש''י על המקום, כהרגלו, מסייע לנו להבין את הנושא: אמוראין (חכמי הגמרא) של ארץ ישראל, לא היו בני מחלוקות, ונוחין זה לזה כשמן (כמו שמן), .. ומיישבים את הטעמים בלא קושיות ותירוצים. לפי הסברו של רש''י, חכמי בבל היו ''בני מחלוקות'' ולא נוחים זה לזה, וכל הזמן היו מקשים ומתרצים, לעומת חכמי ארץ ישראל, היו יותר מתונים, ומגיעים למסקנות הלכתיות, ללא קושיות אחד לשני.
המהרש''א מוסיף עוד נדבך להסבר: לימוד של בבל היה מפולפל, היו מקנטרים זה את זה, ולא תמיד היתה חתירה להגיע למסקנה ברורה. לעומתם, חכמי ארץ ישראל למדו בצורה ''פשוטה יותר'', על מנת להגיע לבירור דברים לאמיתתם, בדרך שקטה ונוחה.   
 

מהו המסר?

אנו ב''ה בארץ ישראל. ננסה ללמוד ולהפנים את דרכם של אמוראי ארץ ישראל, אשר מטרתם לימודם הייתה להגיע לבירור נוקב ואמיתי של הנושאים, בדרך שלום ושלווה בין החכמים.
זאת הדרך הנכונה והאמיתית, לברר שמועות לפי ההלכה, בדרך פשוטה אך נוקבת. ביחסי שלום ושלווה בין החכמים, ללא קנטורים הדדיים, אלא רצון פנימי וכן לחתור לאמת.
זו גם הדרך הנכונה ביחסים בינאישיים ותוך משפחתיים. לא "לחפש" את הצד השני. לא לקנטר, וחס ושלום לא להעליב. לרצות כל הזמן בטובת השני, למרות שאולי אין הוא מסכים איתנו. .. האמת והשלום אהבו (זכריה, ח', י''ט).


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]