הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

תורת בבל

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא מציעא פה ע"א

רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה.

1.
ראה ברכות דף נז:

הרואה שעורים בחלום - סרו עונותיו, שנאמר +ישעיהו ו'+ וסר עונך וחטאתך תכפר. אמר רבי זירא: אנא לא סלקי מבבל לארץ ישראל עד דחזאי שערי בחלמא.

בסוגייה זו משמע שרבי זירא עלה לארץ ישראל רק כאשר ידע שסרו עוונותיו. 14 פעמים מוזכר בש"ס הביטוי "כי סליק רבי זירא", ולפעמים בתוספת "לארץ ישראל". מקור זה מהווה את אחד המקורות לאלה שפסקו שאין חובה ואין מצוה בזמן הגלות [עד מתי?] לעלות לארץ ישראל [ראה "מתיבתא", על ברכות דף נז, הערה כא].

2.
ולי נראה לומר ["חידוש"]: רבי זירא כלל לא מתכוון לעצם החיוב לעלות לארץ [ולכן כל עניינו בסוגייתנו לא קשור לוויכוח אם היתה חובה בזמנם לעלות לארץ!!!]. כל כוונתו היתה לומר: כיון שהוא מתכוון "להביא" / "להוריד" / את תורת בבל לתורת ארץ ישראל – לצורך זה הוא נדרש להיות נקי מעוונות!

3.
ומוכח מסוגייתנו - בבא מציעא דף פה:
הוא התענה כדי שישכח את תורת בבל... !!! אבל הרי הוא כן מסר את תורת בבל, הכיצד?

3.1
אלא, כנראה אחרי שהוא כבר מסר את כל תורתו [תורת בבל] לחכמי ארץ ישראל הוא התענה כדי לשכוח את "תורת בבל" מכיוון שהיא כבר התחברה, השתלבה והוטמעה בתורת ארץ ישראל. ומכיוון שדבריו שהביא לארץ ישראל הרי נמצאים לפנינו גם בתלמוד הבבלי יש לומר שגם התלמוד הבבלי [כפי שהוא בימינו] מודע לכך שחלק מדברי חכמיו "עשו עלייה" ל"תורת ארץ ישראל "

4.
אמנם בשו"ת ציץ אליעזר כן דן בסוגייתנו לעניין החיוב לעלות לארץ:
ציץ אליעזר חלק יא הדרן על מסכת כתובות:

(ט) ואזכיר בזה מה שמאז אמרתי לפרש מה דאיתא בברכות ס' נ"ז ע"א: הרואה שעורים בחלום סרו עונותיו שנאמר וסר עונך וחטאתך תכופר, אמר רבי זירא אנא לא סלקי מבבל לא"י עד דחזאי שערי בחלמא.
ויש להבין מדוע דוקא רבי זירא הקפיד על ככה שלא לעלות לא"י עד שיראו לו בחלום שערי שזהו סימן שסרו עונותיו מה שלא מצינו לשאר תנאים ואמוראים שינהגו בכזאת.
ואמרתי לפרש עפ"י הגמ' בכתובות הנ"ל דאיתא דר' זירא הוה משתמיט מיניה דרב יהודה רביה כשרצה לעלות לא"י, מפני שרבו סבור היה שאסור לעלות מבבל לא"י,
והוא נחלק על רבו בזה וסבר שעוד מצוה איכא בעליה לא"י, וא"כ י"ל שמפני זה שרבו לא סבר כמוהו אלא שעוד ישנה עבירה בדבר הזה לעלות מבבל לא"י,
לכן הגם שהחליט בדעתו דלא כן, אבל עדיין מהנדז היה בדבר הזה דאולי הצדק עם רבו,
על כן לא גמר בנפשיה לעלות מבבל לארץ עד שהראו לו מן השמים שעורים שזהו סימן שסרו עונותיו, ומזה שפט בנפשו שהצדק אתו שאין כל עון בהעליה לא"י אלא עוד שכר מצוה בידו, ואו אז עשה עובדא בנפשיה ועלה לארץ ישראל.
והיה מעשה רב זה לימוד לדורות שממנו יראו וככה יעשו.

וממשיך לדון בעניין מצות ישוב הארץ