הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
איסור "אמירה לנכרי" גם בשאר מצוות?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא צ ע"א-ע"ב
איבעיא להו: מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה,
מי אמרינן: כי אמרינן אמירה לנכרי שבות - הני מילי לענין שבת, דאיסור סקילה,
אבל חסימה דאיסור לאו - לא.
או דלמא לא שנא? -
תא שמע: נכרי הדש בפרתו של ישראל - אינו עובר משום בל תחסום.
מעבר הוא דלא עבר, הא איסורא - איכא. -
בדין הוא דאיסורא נמי ליכא,
ואיידי דתנא סיפא דישראל הדש בפרתו של נכרי עובר,
תנא רישא אינו עובר.
תא שמע, דשלחו ליה לאבוה דשמואל: הלין תורי
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף צ עמוד ב
דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון, מהו? -
שלח להו: הערמה אתעביד בהו, אערימו עלייהו ויזדבנון.
1.
רמב"ם הלכות שכירות פרק יג הלכה ג
* ישראל הדש בפרתו של עכו"ם עובר משום בל תחסום, והעכו"ם הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום,
אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה, ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת, הרביץ לה ארי מבחוץ או שהרביץ בנה מבחוץ, הרי שצמאה ואינו משקה אותה, פרס עור ע"ג הדייש כדי שלא תאכל, כל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה,
היה הדבר שהיא עושה בו רע לבני מעיה ומזיקה, או שהיתה חולה ואם תאכל מזה מתרזת מותר למנעה, שלא הקפידה תורה אלא על הנאתה והרי אינה נהנית.
משמע מהרמב"ם ש"אמירה לנכרי" לגבי איסור לא תחסום דינה "אסור ואינו לוקה".
2.
מגיד משנה הלכות שכירות פרק יג הלכה ג:
[ג] ישראל הדש וכו'. ברייתא שם (דף צ'):
אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה. זו בעיא דלא איפשיטא בגמרא ואתיא למיפשטה מאותה ברייתא דעכו"ם הדש בפרתו של ישראל דמדקאמר אינו עובר מכלל דאיסורא איכא ודחינן לה
ורש"י ז"ל הלך לשיטתו ופירש ודוש בה דישתך והקשו עליו דבדישת העכו"ם מותר גמור הוא שאין איסור אמירה לעכו"ם אלא במלאכת ישראל אבל במלאכת העכו"ם מותר הוא דומיא דשבת שאפילו בשבת מותר לישראל לומר לעכו"ם לעשות מלאכת העכו"ם עצמו אלא ודוש בה דישתי קאמר
וקא מיבעיא לן כי אמרינן אמירה לעכו"ם שבות ה"מ שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא כדאיתא בגמרא
ופסק רבינו דאסור
וכן דעת הרמב"ן ז"ל דבכולהו מצות איכא שבות באמירה לעכו"ם
הוא מסביר שהגמרא לא פשטה את הספק אם האיסור של "אמירה לנכרי" נקבע רק לגבי איסורי שבת או גם לגבי כל איסורי "לאו". ומשמע מהרמב"ם שפסק כך גם לגבי "כולהו מצוות".
2.1
ויש להסביר, שכמובן שאינו לוקה, וכך גם גם לגבי שאר מצוות.
2.2
ומוסיף ה"מגיד משנה":
ויש חולקין
יש מי שחולק, ולפיו אין איסור "אמירה לנכרי" תקף לגבי שאר מצוות אלא לאיסורי שבת בלבד.
2.3
והוא מוסיף:
ויש נוסחאות חלוקות ג"כ בספרי רבינו שבקצתן כתוב אומר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה
יש נוסחאות בדברי הרמב"ם, שאין איסור אמירה לנכרי לגבי דין "לא תחסום" [וכן לגבי שאר מצוות] - וכבסעיף 2.2
2.4
והנימוק הוא:
משום דכיון דבעיין לא איפשיטא אזלינן בה לקולא לפי שאיסור האמירה אפילו בשבת אינה אלא מדבריהם והו"ל ספיקא בדרבנן ולקולא
מכיוון שהגמרא לא פשטה את הספק יש לפסוק לקולא, ומכיון שדין אמירה לנכרי כולו הוא דין דרבנן לכן כשיש ספק יש לפסוק לקולא - שאיסור זה לא תקף בשאר מצוות, וממילא מותר לומר לנכרי לחסום את בהמתו של יהודי.
כל זה - לפי גירסת הרמב"ם בסעיף 2.3
2.5
ומ"מ הנוסחא האמיתית בספרי רבינו אמר לעכו"ם
הוא מאשר את נוסחת הרמב"ם הבסיסית כבסעיף 2.
וכן הוא מוכרח ממ"ש פי"ז מהלכות איסורי ביאה שאסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה של ישראל ומוכיח בסוגיית הגמרא דלדידן דקי"ל דבן נח אינו מצווה על הסירוס אחד סירוס ואחד שאר מצות שיש בהן לאו האמירה לעכו"ם שוה בהו:
ישב לה קוץ וכו'. פי' ישב ממילא ולא הושיבו הוא שאילו הוא הושיבו לוקה כדאיתא בגמרא וכל זאת הבבא בעיי דלא איפשיטו ופסק הרב אסור ואינו לוקה:
3.
שולחן ערוך חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלח סעיף ו:
ו] {יב} אמר לעובד כוכבים: חסום פרתי ודוש בה, (א דאמירה לעובד כוכבים אסור בכל איסורין, כמו בשבת) (טור בשם הרא"ש ורש"י והמגיד סוף הלכות שכירות); {יג} ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת; רבץ לה ארי מבחוץ; הרביץ בנה מבחוץ; הרי שצמאה ואינו משקה אותה; פרס עור על הדיש כדי שלא תאכל; כל זה וכיוצא בזה אסור, ב ואינו לוקה.
משמע מהשולחן ערוך שפוסק כרמב"ם, ולא כלעיל בסעיפים 2.2-2.4
3.1
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלח סעיף ו:
יב] אמר לגוי חסום כו' ישב לה קוץ כו'. המחבר כלל כל הני יחד כדי לסיים על כולן ולכתוב דאסור ואינו לוקה דהן שוין בדינן בזה,
אף שבגמרא [ב"מ דף צ' ע"א - ע"ב] זה דהאומר לגוי חסום פרתי כו' הוא איבעיא דאיפשטא דאיסור יש בה, ואינך הן איבעיות דלא איפשטא בגמרא...
הוא מסביר ששאלת הגמרא לגבי אמירה לנכרי בשאר מצוות נפשטא בגמרא לאיסור - ולכן כך פסק הרמב"ם והשולחן ערוך.
3.2
וכן בהגר"א:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלח סעיף ו:
[ו] אמר כו' דאמירה כו'. בעיא דאיפשיטא שם ת"ש דשלחו כו'
ואף על גב דדחי ר"פ דיחוייא הוא דהא לא ק"ל כר' חידקא דהא פליגי עליה בסנהדרין שם ופשיטא דאביי ורבא ורב אחי ורב אשי ומרימר ומ"ז כולהו לא ס"ל כיחידאה. רא"ש וכלל כל הני יחד משום דאסור ואינו לוקה כמו בהנך דלא איפשיטא:
4.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים קכא-קכב, שמביא את הסבר האחרונים, ששאלת הגמרא היא אם דין איסור "אמירה לנכרי" בשבת מושתת על כך שהנכרי נעשה שליח לישראל ולכן תקף גם בשאר מצוות [וזו גזירת חכמים, שהרי אין שליחות לנכרי], או שאיסור אמירה לנכרי מבוסס על איסור ייחודי-נקודתי בהלכות שבת שאסור לדבר דבר איסור מהפסוק "ודבר דבר".
