הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"סתם משנה" - כרבי יהודה?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא צד ע"א
משנה. מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה,
והשואל להיות פטור מלשלם,
נושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם.
כל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל,
וכל תנאי שיש מעשה בתחילתו - תנאו בטל,
וכל שאפשר לו לקיימו בסופו והתנה עמו מתחילתו - תנאו קיים...
1.
משנה. מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה,
והשואל להיות פטור מלשלם,
נושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם.
כל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל,
בפשטות נראה שהכלל הנ"ל בא לחלוק על הרישא שמשמע ממנה שניתן להתנות על מה שכתוב בתורה - דיני שומרים.
2.
דיני תנאים כלליים:
וכל תנאי שיש מעשה בתחילתו - תנאו בטל,
וכל שאפשר לו לקיימו בסופו והתנה עמו מתחילתו - תנאו קיים.
3.
גמרא. אמאי? מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל! -
הגמרא מקשה על הדין האמור ברישא. למעשה כאילו הגמרא טוענת שטענת החכם שחולק בסיפא וקובע "כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל" היא הטענה המקובלת.
3.1
גם נראה מהגמרא שהכלל של "כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל" הוא כלל ידוע ומוסכם על כולם ולא "נוצר" בסוגייתנו.
4.
מיישבת הגמרא:
הא מני - רבי יהודה היא, דאמר: בדבר שבממון - תנאו קיים.
הרישא של משנתנו היא דעת רבי יהודה, שבענייני ממון ניתן להתנות על מה שכתוב בתורה. /"הא מני" - נשאר למסקנה? /
4.1
והגמרא מצטטת את המקור של מחלוקת התנאים - רבי מאיר ורבי יהודה - אם ניתן להתנות על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון.
חשוב לציין שמחלוקת כל כך יסודית שנויה "רק" בברייתא ולא שנויה באף משנה בש"ס.
דתניא: האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה - הרי זו מקודשת, ותנאו בטל, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: בדבר שבממון תנאו קיים. -
יוצא שהרישא של משנתנו - שהיא "סתם משנה" - היא כדעת רבי יהודה בברייתא.
5.
מקשה הגמרא:
ומי מצית מוקמת לה כרבי יהודה?
אימא סיפא: כל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל, אתאן לרבי מאיר! -
הגמרא מוכיחה שה"סיפא" היא כדעת רבי מאיר.
5.1
ומדוע זו קושיה, הרי ניתן לומר, שבאמת הרישא היא כרבי יהודה, והסיפא היא כרבי מאיר - כפי שהסברנו לעיל בסעיף 1- שיש מחלוקת בין הרישא לסיפא.
5.2
אולי כוונת הגמרא לומר שלא יתכן ששני חלקים במשנה אחת שהיא "סתם מנשה" יהיו שנויים בשיטות שונות-חלוקות.
6.
מיישבת הגמרא:
הא לא קשיא: לעולם רבי יהודה היא, וסיפא - בדבר שאינו של ממון.
כל המשנה היא דעת רבי יהודה, ובסיפא מדובר על תנאי כללי שאינו דווקא בממון, שאז גם רבי יהודה מסכים ש"כל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל".
כלומר, משנתנו, שהיא "סתם משנה" היא דעת רבי יהודה ולא דעת רבי מאיר!
7.
מקשה הגמרא:
אימא סיפא: כל תנאי שיש בו מעשה בתחילתו - תנאו בטל.
מאן שמעת ליה דאית ליה הא סברא - רבי מאיר.
דתניא: אבא חלפתא איש כפר חנניא אמר משום רבי מאיר:
תנאי קודם למעשה - הרי זה תנאי,
מעשה קודם לתנאי - אינו תנאי. -
הגמרא מסבירה שהסיפא [הכוונה למשפט שלפני המשפט האחרון במשנה] היא דעת רבי מאיר לגבי אחד מכללי התנאים.
7.1
חשוב להדגיש: לעיל בסעיף 5 הגמרא התכוונה שהסיפא במשנה כוללת את הביטוי :
כל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל,
וכל תנאי שיש מעשה בתחילתו - תנאו בטל,
וכל שאפשר לו לקיימו בסופו והתנה עמו מתחילתו - תנאו קיים.
ועכשיו בקושיה הגמרא מתייחסת רק למשפט :
וכל תנאי שיש מעשה בתחילתו - תנאו בטל,
7.2
הגמרא כנראה לא "מעוניינת" לומר שעד כאן דברי רבי יהודה ומהמשפט הנ"ל - דברי רבי מאיר.
7.3
חידושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף צד עמוד א:
הוא מקשה:
אימא סיפא כל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל. פי' דבעינן תנאי קודם למעשה כתנאי בני גד ובני ראובן.
אתאן לר"מ דתניא אבא חלפתא אומר משום ר"מ וכו'.
וא"ת ומאי קושיא ודילמא כולה רבי יהודה היא ומודה רבי יהודה לר"מ דבעינן תנאי קודם למעשה דהא לא אשכחן בשום דוכתא דפליג עליה,
אפשר לומר שהמשנה כולה היא כרבי יהודה ובעניין אחד - "תנאי קודם למעשה" - הוא מודה לרב מאיר, כי לא מצינו שרבי יהודה חולק בזה על רבי מאיר.
7.4
תירצו בתוס' דבפרק השולח (גיטין דף מ"ו ב') דתנן המוציא את אשתו משום אילונית ר' יהודה אומר יחזיר וחכמים אומרים לא יחזיר אמרינן עלה בגמרא מאן חכמים ר"מ היא דאמר בעינן תנאי כפול ומשום דלא כפליה לתנאיה,
ורבי יהודה דפליג עליה סבר דלא בעינן תנאי כפול,
ומסתמא כי היכי דפליג רבי יהודה בתנאי כפול דלא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן
הכי נמי פליג בתנאי קודם למעשה
דהא ר' מאיר תרוייהו מבני גד ובני ראובן גמר להו,
כלומר, מוכח שרבי יהודה חולק על רבי מאיר!
7.5
הסבר נוסף:
ועוד דכיון דקתני בברייתא אבא חלפתא אומר משום ר"מ
מכלל דרבנן פליגי עליה
ומסתמא היינו רבי יהודה בר פלוגתיה,
כנראה שהוא מתכוון לכך שאם שמו של תנא מוזכר בתחילת משנה/ברייתא סימן שחכמים חולקים עליו [ולא בגלל הביטוי "משום רבי מאיר"].
ולכן מוכח שרבי יהודה חולק על רבי מאיר בזה העניין.
7.5.1
וכנראה, שמי שחולק על רבי מאיר הוא בר מחלוקתו - רבי יהודה.
8.
והוא ממשיך:
ובודאי דהא לאו קושיא גמורה היא דפריך תלמודא
דהא אפשר דהאי תנא סבר לה כרבי יהודה בחדא ופליג עליה בחדא,
אפשר לומר שמדובר במשנתנו בתנא שלישי שסובר כרבי יהודה בדבר אחד וחולק על רבי יהודה בדבר אחר.
9.
והוא עונה:
אלא כל היכא דאפשר לאוקמה אליבא דחד תנא טפי עדיף.
אמנם ניתן לומר גם כפי האמור בסעיף 8, אבל יש עדיפות - תמיד - להסביר את המשנה כתנא אחד ולא כשני תנאים [אם שמם לא מוזכר במשנה].
10.
מסקנת הגמרא:
אלא, כולה רבי מאיר היא, ושאני הכא דמעיקרא לא שעבד נפשיה.
כל המשנה היא שיטת רבי מאיר, ובאמת אין אדם יכול להתנות על מה שכתוב בתורה אפילו בדבר שבממון, והרישא - שמדברת על שומרים שיכולים להתנות על דיניהם - עוסקת רק בדיני שומרים, מפני שהתנאי של השומר מלמד שללא קבלת התנאי הוא לא מתחייב מעצמו להיות שומר - ולא מדובר בדין שמוטל עליו מהתורה.
[ראה שוטנשטיין הערה 16, וב"מתיבתא", הערה י, ובריטב"א , כאן]
10.1
ונראה לי להוסיף הסבר, שדיני שומרים לא מחייבים מדין תורה אלא מכח העובדה שהשומר מקבל עליו את הפרטים שבתורה.
11.
נראה לי שבסופו של דבר כל משנתנו היא לפי רבי מאיר, ומתאים לכלל ש"סתם משנה רבי מאיר".
12.
אבל להלכה נקבע שהלכה כרבי יהודה שמובא לעיל בברייתא - בסעיף 4.1 - שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים!
