סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף מ"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף צז ע"א

 

דין רב המלמד לתלמידים לענין "אם בעליו עמו לא ישלם"

 

לגבי הדין הנאמר בתורה בפרשת שומרים (שמות כב, יג-יד): "בעליו אין עמו שלם ישלם, אם בעליו עמו לא ישלם", מסופר בגמרא (צז ע"א): "אמרו ליה רבנן לרבא, שאיל לן מר ("רבינו נשאל לנו למלאכתנו, ללמוד לנו תורה, שיושב ומלמד לנו תורה כל היום, ואם נשאל ממנו בהמה ומתה נפטר". רש"י), אקפיד. אמר להו, לאפקועי ממונאי קא בעיתו (רבא הקפיד על דברי תלמידיו, ואמר להם, החפצים אתם להפסיד ממוני, כאשר אשאל לכם איזה חפץ ותהיו פטורים כשיוזק), אדרבה, אתון שאילתון לי, דאילו אנא מצי אישתמוטי לכו ממסכתא למסכתא, אתון לא מציתו לאישתמוטי ("אתון שאילתון לי - למלאכתי, שכשאני חפץ להתחיל במסכת אחרת, שלא תשכח ממני אין אתם יכולין למחות בידי". רש"י). ומסקנת הגמרא: "ולא היא, איהו שאיל להו ביומא דכלה, אינהו שאילו ליה בשאר יומי", כלומר, הרב מושאל לתלמידיו בתקופה שלפני הרגל, כי עליו לדרוש אז לפני התלמידים בהלכות הרגל, ואינו יכול להשתמט ללמוד ענינים אחרים, ואילו בשאר ימות השנה התלמידים מושאלים לרבם, כי יכול ללמוד כל מסכתא שרוצה, ואינם יכולים למחות בידו. הלכה זו נפסקה ברמב"ם (הל' שאלה ופקדון פ"ב ה"ד) ובשו"ע (חו"מ סי' שמו סי"ג).

האחרונים נתקשו בדין זה, דמאי שנא משאר פועל, שהגם שהשכיר או השאיל עצמו לחבירו לעשות איזו מלאכה שירצה הפועל, דמצי לאישתמוטי ממלאכה למלאכה, עדיין נקרא הפועל 'שאיל' לבעל הבית, ומאי שנא ברב המלמד תורה לתלמידיו, שמחמת סיבה זו שיכול להשתמט וללמוד מה שרוצה אינו נחשב כשאול לתלמידיו.

ובגלל הערה זו כתב ה'מקור חיים' (סי' תכט ביאורים ס"ק א, ציינו ב'נתיבות המשפט' סי' שמח ביאורים אות ד), כי אכן לא מיירי הכא ברב שמלמד לתלמידיו בשכר, כי אז נחשב הרב כשאול לתלמידיו כל שעת הלימוד, גם באופן שיכול ללמדם מה שרוצה, כי סוף סוף חובה עליו ללמדם, שהרי מקבל שכר על כך, ומשועבד הוא לתלמידיו, ואינו שונה משאר כל פועל שנשכר לבעה"ב באופן כזה שיכול לבחור בעצמו איזו מלאכה לעשות בשביל מעבידו, ובכל הסוגיא כאן מיירי ב'רב ותלמידים שהתנדבו ללמוד זה עם זה בחנם', כמו שהיה אצל 'רבנן ורבא' בסוגייתנו, דבאופן כזה שונים פני הדברים משאר כל משאיל את עצמו לחבירו, כי כשאדם משאיל את עצמו - בעניני דעלמא - לחבירו, כבר נחשב הוא משועבד אליו בכך, כי מעבידו יש לו תועלת ממנו, והוא אין לו תועלת ממעבידו, ונמצא שהוא משועבד אצל מעבידו ואין מעבידו משועבד אליו, משא"כ בתלמיד ורב שהתנדבו ללמוד זה מזה, שניהם יש להם תועלת והנאה זה מזה, כי כל אחד צריך לחבירו, התלמיד צריך את הרב - ללמוד ממנו, והרב צריך את התלמיד - שילמד ממנו, שהרי גם הרב יש לו תועלת בלימוד עם תלמידים, ונמצא ששניהן משועבדין זה לזה בשוה והנאת שניהם שוה, ולכן במה שרב משאיל את עצמו לתלמידיו אינו נחשב עדיין שאלה בבעלים, שהרי גם התלמידים נשאלים ומשועבדים אליו, ולכן הדבר תלוי רק במה שיכול הרב ללמוד מה שהוא חפץ ואינו צריך להתייעץ עם התלמידים, כי אז המה משועבדים אליו וחייבים הם לעשות בהכרח שלא כרצונם, ונקראים התלמידים שאולים אליו, ואילו כשהרב מוכרח ללמד מה שהתלמידים חפצים, הרי הוא משועבד ושאול להם.

ונתקשה הגאון מפלאצק זצ"ל בדברי המקור חיים בספרו 'מעיני חכמה' (ב"מ שם), דמאי שנא משני שומרים שאחד אומר לחבירו 'שמור לי ואשמור לך', שנחשבת שמירה בבעלים (עי' ב"מ פא.), והגם ששניהם משועבדים זה לזה בשוה והנאת שניהם שוה. והעלה בזה סברא אחרת, דשונה רב המלמד לתלמידים תורה - שאינו נחשב כלל כמי שנשאל לתלמידיו, והרי מעט מלשונו: "דודאי מצד מצות הלימוד לא מקרי השתעבדות כלל כי מצות ה' הוא... דהלימוד שלשם מצוה אינו בגדר מלאכה, שהרי מושבע ועומד על זה ללמוד וללמד, ואינו מצד מלאכה, דמלאכה לא מקרי רק מה שהוא מצד השתעבדות הפועל למי שנשתעבד לו, אבל מה שלומד אינו בשביל השתעבדותו לתלמידים, רק בשביל השתעבדות לשמים... אבל השמטה ממסכתא למסכתא, שאין בזו השתעבדות לשמים לאיזה מסכת בפרטות, ואם כן מה שצריכין ללמוד מה שלומד הרב זו מקרי השתעבדות, שאינו נוגע בהשתעבדות לשמים", לכן שפיר אינו דומה רב המלמד לתלמידיו לשאר פועל שמשכיר או משאיל עצמו למלאכת חבירו, שנחשב כשאול לחבירו, גם כשיכול להשתמט ממלאכה למלאכה.

כעין סברא זו כתב גם ה'חידושי הרי"ם' בחידושיו (ב"מ שם), וז"ל: "ובענין לימוד הרב לתלמידיו, ודאי שהוא צורך שניהם, ד'מתלמידי יותר מכולן' ולצרכם שילמדם, וכן התלמידים לומדים לצורך עצמם ולצורך הרב כנ"ל, וא"כ כל אחד עיקרו לצורך עצמו, דללמוד קודם מללמד, וממילא נעשה צורך חברו, ולא היה חשיב בבעלים כלל, רק משום דמצי לשנותם למסכתא אחרת שרוצה לצרכו, א"כ משועבדים למלאכתו, וזה השיעבוד רק לצורך הרב, אם כן מה שלומדים בענין שרוצה הרב מיקרי עוסקים במלאכתו", והיינו, כי כל לומד, בין הרב ובין התלמיד, מקיים בלימודו שני חלקים: 'ללמוד וללמד', הרב כשמלמד לתלמידיו מקיים בזה את ה'ללמד', ובזה עצמו נכלל ה'ללמוד', כי 'מתלמידי יותר מכולם', וגם לימוד התלמיד כלול משני החלקים, כי במה שלומד מן הרב הריהו מקיים 'ללמוד', ובזה גורם שניתוסף חכמה לרבו - יש בזה גם 'ללמד', אמנם, עיקר לימוד של כל אחד הוא בעבור עצמו - כי 'ללמוד' הוא קודם ל'ללמד', ונמצא, שהן הרב בלמדו עם תלמידיו והן התלמיד הלומד מרבו, עיקר לימודם הוא לתועלת עצמם, ואין כאן השתעבדות כלל לאחרים, ואינו דומה ל'שמור לי ואשמור לך', שאחד משתעבד לשמור לחבירו, ואילו כלפי רב עם תלמידים, נחשב הדבר שכל אחד שומר לעצמו ולא לחבירו.



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר