לא ידברו כזב / רפי זברגר

בבא מציעא קו ע"ב

הרקע

ממשיכים ביחסי חוכר ומחכיר, והמשנה האחרונה בדף עוסקת כאשר החוכר משנה ועושה אחרת מהמוסכם עם המחכיר.
 

הנושא

נכתב במשנה: המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים – לא יזרענה חיטים.
חיטים – יזרענה שעורים. רבן שמעון בן גמליאל אוסר.
אם סיכמו לזרוע שעורים, אסור לזרוע חיטים, כיוון שהם ''מכחישים'' את הקרקע יותר מן השעורים, והמחכיר הסכים לזריעה ''פחותה'' ולכן אין לבצע זריעה ''חזקה'' יותר. אבל, אם המחכיר הסכים על זריעת חיטים, אין בעיה לפי תנא קמא, לזרוע שעורים, שכן, אין ''פגיעה'' בטיב הקרקע, שהרי השעורים פחות ''מזיקים''.
רש''י מעיר הערה חשובה, שהמשנה הזאת עוסקת רק בחכירות, שהרי באריסות (בלשון רש''י קבלנות) אין בעיה שהחוכר יזרע חיטים, שהרי בסופו של דבר גם המחכיר נהנה מכך, שהרי הוא מקבל חלק יחסי מהגידולים (הסבר בדף ק''ד).
רבן שמעון בן גמליאל חולק על תנא קמא ואוסר לזרוע שעורים, גם אם סיכמו על חטים למרות שאין ''נזק'' לקרקע.
על כך תמיהה הגמרא ושואלת: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל?
עונה הגמרא: משום שכתוב (צפניה, ג', י''ג): שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית
רבן שמעון בן גמליאל אינו דואג רק לנזקי הקרקע, אלא גם לנזקי נפשו של החוכר. אם הוא הבטיח ואמר שיזרע חיטים, הרי עליו לקיים את הבטחתו, לא לדבר כזב, ושלא יימצא בפיהו תרמית, אלא ייעשה בדיוק מה שאמר בפיו.
 

מהו המסר?

אמנם לא נפסקה הלכה כרשב''ג, אבל דעתו נשמעה בגמרא, ואין לנו אלא ללמוד גם ממנה.
יש להניח כי גם חכמים החולקים על רשב''ג מסכימים לעיקרון הנאמר בפסוק בספר צפניה, כי אין לדבר כזב, ושלא יימצא בפיהם לשון תרמית. אלא ביחס לדיני חוכר, חכמים קובעים כי שינוי מחיטים לשעורים ''תופש'', והחכירות בעינה עומדת.
נמצאנו למדים, כי יש לשאוף, להשתדל לא לדבר כזב. לא לומר בפה דברים שאיננו מתכוונים ליישמם בפועל.
לומר רק את מה שהכרחי, אבל כל מה שנאמר יהיה אמיתי, יתקיים ויתגשם בסופו של דבר. .


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]