הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא מציעא קה ע"ב

אמרי דבי ינאי: לתפלה ולתפילין - ארבעה קבין.
לתפלה מאי היא? -
דתניא: הנושא משאוי על כתיפו והגיע זמן תפלה, פחות מארבעה קבין - מפשילין לאחוריו ומתפלל,
ארבעה קבין - מניח על גבי קרקע ומתפלל.
לתפילין מאי היא?
דתניא: היה נושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו,
אם היו תפילין רוצצות - אסור,
ואם לאו - מותר.
באיזו משאוי אמרו - במשאוי של ארבעת קבין.
תני רבי חייא: המוציא זבל על ראשו ותפילין בראשו - הרי זה לא יסלקם לצדדין, ולא יקשרם במתניו - מפני שהוא נוהג בהן מנהג בזיון.
אבל קושרם על זרועו במקום תפילין.
משום דבי שילא אמרו: אפילו מטפחת שלהן אסור להניח על הראש שיש בו תפילין.
וכמה? אמר אביי: אפילו רבעא דרבעא דפומבדיתא.

1.
בפשטות, יש כמה דעות חלוקות בגמרא אם מותר שיהיה משא על ראשו בזמן שתפילין מונחות על ראשו.

2.
רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה כג:

לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו, ואפילו בתוך ארבע אמות של מת או בתוך ארבע אמות של קבר צריך לחלוץ תפיליו עד שירחיק ארבע אמות, ולא ילבש אדם תפילין עד שיכסה ערותו וילבש בגדיו, *
הנושא משאוי על ראשו חולץ תפיליו של ראש עד שיסיר המשאוי מעליו ואפילו מטפחת אסור להניח על הראש שיש בו תפילין, אבל צונף הוא מצנפתו על תפיליו.

הוא פוסק כ"בי שילא" ועל פי הסברו של אביי.
["בי שילא" - בית מדרשו רבי שילא, אחיו של רבי חייא ודודו של "רב"]

3.
כסף משנה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה כג:

הנושא משאוי וכו'. מציעא פרק המקבל (דף ק"ה:) תניא הנושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו אם תפיליו רוצצות אסור ואם לאו מותר באי זה משאוי אמרו במשאוי של ד' קבין ובתר הכי תניא משום ר' שילא אמרו אפילו מטפחת שלהם כלומר אפילו מטפחת שמניחין בה תפילין שהיא קלה אסור להניח על הראש שיש בה תפילין וכמה אמר אביי רבעא דרבעא דפומבדיתא
ופסק רבינו כר' שילא דמפרש אביי למילתיה...

על פי דברינו לעיל בסעיף 1 יוצא שהרמב"ם פוסק כ"בי שילא", וה"כסף משנה" מנמק זאת בכך, שאביי מסביר את דברי בי שילא, ומשמע מכך שאביי פוסק כמותו, והלכה צריכה להיות כאביי מפני שהוא החכם מהדור המאוחר ביותר שמוזכר בסוגיה, והכלל הוא, ש"הלכה כבתראי" [או בגלל שדברי אביי הוזכרו בסוף הסוגיה].

3.1
יתכן שההסבר לעיל מתאים לכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה", כלומר, אם הגמרא [או אמורא מסויים] דנה דווקא לפי שיטה מסויימת מוכח שכך היא ההלכה [שקבעה הגמרא או אותו אמורא - אביי - בסוגייתנו].