שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד
גמירי דלא כלה שבטא
בתוך מה שנראה כהסתר פנים, ולפעמים אף תוהו-ובהו, שולטת ההשגחה העליונה ביד-רמה, ומתכננת זרמים תת-קרקעיים רבי-עוצמה, גם כאשר בימי זעם ומלחמה, גפרית ואש, אבדן שכול ויתמות, המצב אינו באיבוד שליטה, מי שצריך להינצל מהתופת, ולצאת מגיא הריגה, אכן ישרוד בדרכים מדהימות ובלתי ניתנות להבנה, כנציג של תכנית אלקית שהוא חייב למלא.
הדור האחרון זכה לספריה דחוסת מדפים עמוסים לעייפה ברוב דוגמאות של יומנים ועדויות ניצולים מהשואה, המאשרים עובדה זו במאות אלפי עדים המדברים בגוף ראשון ובשפה חייה ורוטטת.
תירש הבת עם בת הבן
הנוצרים ממציאי הדת החדשה טוענים שלבת יש זכות לרשת עם אחיה, למרות שבתורה כתוב במפורש לא כך (שבת קטז/ב). עוד הם טוענים שהם לא באו לשנות מאומה מתורת משה, בכל זאת "תירש הבת עם הבן"! פסק הלכה כזה גורם להם מבוכה בעיני חכמי ישראל, אבל מאידך הוא גורם להם למצוא חן בעיני ההמון הנבער, האוהב לשמוע על שוויון ואחדות (שבת קטז/ב ובספרנו שב"ח שם). הצדוקים לא העיזו ללכת כל כך רחוק, ולפסוק בריש-גלי נגד פסוקי תורה מפורשים, לא בגלל שהם התייחסו יותר בכובד ראש לתורה, אלא מפני שחשוב היה להם להציג תדמית של ממשיכי מסורת. אבל הם אהבו ללכת לקראת הנוצרים בנושאים קצת עמוקים, מתוך הנחה שההמון אינו יודע להבחין בדברים הדרושים עיון.
דוגמא לכך היא כאשר הנפטר השאיר בת ונכדה, הנכדה היא בתו של הבן. עכשיו ניצבות לפני השופט שתי בנות המבקשות ירושה - הבת והנכדה. הבת טוענת שאמנם בת אינה יורשת כאשר יש בן, אבל כאן אין בן! בת-הבן טוענת שהיא באה מכח אביה, שהיה יורש יחידי - אין לו אחים, ועתה היא היורשת היחידה שלו, ועל כן מגיעים לה הנכסים. מצאו הצדוקים פתרון קל, שימצא חן גם בעיני היהודים וגם בעיני הנוצרים, וקבעו: "יחלוקו", ובכך יצליחו למצוא חן בעיני כולם.
אלא שהטעות שלהם היא כפולה ומכופלת, מפני שה"יחלוקו" נועד לגשר ולעשות פשרה, וכאן הוא יצא כפסק הלכה שהוא שקר ודאי, בין אם הבת יורשת, או הנכדה יורשת, ה"יחלוקו" תמיד קובע לא נכון, ובכך הם לא הצליחו למצוא חן, לא בעיני חכמי ישראל, ולא בעיני הנוצרים שליטי הארץ.
זקן מפטפט כנגד ריב"ז
ריב"ז שאל: שוטים, מנין זה לכם? ולא היה אדם שהחזירו דבר, כי לאיש לא היה טיעון של היגיון, אלא הם אמרו שאין צורך בהגיון, די לצבוע את חוקי המשפט בגוונים ססגוניים של פשרה וחלוקה צודקת - לטובת כל הצדדים, ללא יוצא מהכלל! זקן אחד העיז לטפט!
זו תופעה מוכרת שהצעירים זהירים ואינם מנסים לענות לרב, אבל בפאתי המחנה ישנו איזשהו זקן טיפש, החושב עצמו לחכם, ומעיז לעשות כן (מנחות סה/א).
זה אינו בגלל שלצעירי הצדוקים יש דרך-ארץ כלפי חכמי ישראל, אלא מפני שהצדוקים לא שלחו את ילדיהם לבתי ספר מסורתיים, וממילא הצעירים לא הבינו אפילו את השפה ואת הלך המחשבה של חכמי התורה, כדי לנסות להתווכח איתם, אבל בין הזקנים נמצאו עדיין כאלה שבצעירותם שלחו אותם הוריהם ללמוד בבית ספר מסורתי, ומאז שהיה בן עשר או שתים עשרה ופירש מהתורה, הוא זכר לצטט מעט פסוקים, קטעי משניות ופסקי הלכה אחדים, ועל כן חשב עצמו לחכם, העיז פניו וציטט קטעי מקרא.
כאשר זקנים כאלה מצליחים להמציא רעיון שמוצא חן בעיני עצמם, הם אינם מבקשים לשמוע חוות דעת, אלא גומרים להתריס וחוזרים לביתם מרוצים מעצמם, מזדרזים אל מרכז התרבות שלהם ומספרים כיצד הצליחו להביס את חכמי ישראל.
ריב"ז ששמע את טענת ההבל, לא הספיק לענות לזקן שהתריס, נמלט ונעלם, על כן פנה אל הסובבים וקרא עליו באזניהם פסוק מפורש הסותר את הבלי הנמלט אטום האזנים.
