דבר העשוי להתגלות / רפי זברגר

בבא מציעא קי ע"א

הרקע

ממשיכים לדון במקרים של ספק בין שני בעלי דין, והפעם נדון בספק על תנאי בסיסי בהסכם על שטר משכון בין מלווה ללווה.  
 

הנושא

ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא, מלווה אומר: שלוש, לווה אומר: שתים. מדובר במקרה שהמלווה קיבל מן הלווה ''משכנתא דסורא''. משכון זה אינו משכון רגיל, הנמצא בבית המלווה אך ורק להבטיח את החזרת כסף ההלוואה ע''י הלווה. ''משכנתא דסורא'' הוא משכון, אשר המלווה ''אוכל פירות'' מן המשכון, עד אשר סכום ההלוואה מתקזז בערך הפירות שאכל, ואז מחזיר המלווה ללווה את המשכון, והלווה אינו חייב למלווה שום דבר. במקרה שלנו, לא נכתב בשטר המשכון, על איזו תקופה מדובר. המלווה טוען שהוא קיבל את המשכון לשלוש שנים, והלווה לעומתו טוען שהמשכון היה רק לשנתיים. בפועל, המלווה לא חיכה ואכל את הפירות של השנה השלישית, ורק אחר כך הלכו לבית הדין.
רב יהודה אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימא. רב כהנא אמר: פירות בחזקת אוכליהן קיימי. ישנם במקרה זה שני "כוחות מנוגדים". מצד אחד יש לנו כלל "קרקע בחזקת בעליה", ולכן, קרקע זאת שייכת ללווה, ואם המלווה רוצה להוציא מן הלווה - בעל הקרקע, הוא חייב להוכיח זאת, ובמקרה שלנו, המלווה שאכל פירות – לא כדין עשה, ועד שלא יוכיח את טענתו, חייב להחזיר את הפירות ללווה. לעומת זאת, יש כלל אחר ''פירות בחזקת אוכליהן'' – מי שאכל פירות, אנו מניחים שהיו שייכים אליו, ולכן יש למלווה חזקה שהפירות שהוא אכל שייכים אליו, והלווה צריך להביא ראיה שלא כך המצב.
הגמרא פסקה הלכה כרב כהנא, ולכן הלווה צריך להביא ראיה שאמנם המשכון היה רק לשנתיים ולא לשלוש.
הגמרא מקשה על פסק זה, מדין של רב נחמן, אשר קבע כי ''קרקע בחזקת בעליה עומדת'', וגם דין זה נפסק להלכה.
אם כן, שואלת הגמרא, יש לנו לכאורה, שני פסקי הלכה הסותרים זה את זה. "פירות בחזקת אוכליהן", מול "קרקע בחזקת בעליה".
תשובת הגמרא מעניינת מאוד: התם, מילתא דלא עבידא לאגלויי היא, הכא, מילתא דעבידא לאיגלויי היא, ואטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן. הגמרא אומרת, כי באמת הדין הוא כמו רב נחמן שפסק ''קרקע בחזקת בעליה''. הסיבה שבית דין לא פסק במקרה שלנו הלכה זו, נעוצה בכך, שהסַפֶק אשר עמד לרגלינו, האם המשכון היה לשנתיים או לשלוש שנים, עתיד להתבהר, ע''י שיבואו עדים ויעידו מה באמת היה במקרה שלנו. לכן, אנו ''לא מטריחים את בית הדין פעמיים''. פעם ראשונה עכשיו כדי להוציא מידי המלווה את הפירות שאכל, ופעם שניה, בזמן שיבואו העדים, לפסוק לפי מה שהם יעידו.  
 

מהו המסר?

ניתן לתרגם את תשובת הגמרא במילים שלנו היום ''חבל על הזמן''. חבל ''לבזבז זמן'' לפסוק הלכה היום, בעובדה שתתברר מחר. אין להטריח את בית הדין לדון פעמיים באותו מקרה, במיוחד כאשר אחד מהצדדים ''עשה מעשה'' ואכל את הפירות, ועכשיו צריך לדון האם להוציא ממנו את הפירות או לא. דין זה עתיד להתברר עם הגעת העדים, ואז נידון בסוגיא.
יש פה מסר חשוב מאוד לדיונים וויכוחים שאנו מנהלים חדשות לבקרים. דנים במרץ רב, בתקיפות רבה, בנחרצות לא קטנה על נושאים ש... אפשר לבדוק ולברר אותם. בשביל מה להתווכח, בשביל מה לדוש ולבחוש בנושאים שניתן בקלות, או פחות בקלות לבדוק אותם. נבדוק את הנושא וחסל וויכוח.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]